בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
במאמר זה נעבור על תכונות שלושה מסוגי המקורות הפופולריים כיום:
נגן תקליטורים, פטיפון, ונגן מבוסס מחשב.
נעבור על תכונותיהם, יתרונות מול חסרונות, ונעשה השוואה קצרה.
ננסה גם לחשוב האם ניתן לבחור את סוג המקור הטוב ביותר, והאם בכלל נכון להסתכל על הנושא בצורה שכזאת.
גוסטב מאהלר התחיל לכתוב את הסימפוניה העשירית שלו, בסוף ימיו ומעולם לא סיים אותם.
את התווים שישנם, פחות כמה דפים שאבדו, ניסו מוסיקולוגים ומלחינים שונים עם השנים להשלים וליצור גרסאות משלהם
לאיך הסימפוניה הזו אמורה להישמע, אם מאהלר בעצמו היה כותב אותה.
כיום, נוכל לשמוע את המוסיקה של העשירית, אך עם תחושה של אי שלמות מסוימת שמרחפת מעליה בכל עת.
לטעמי ה- 3.7 הוא רמקול מדהים בכל קנה מידה. הוא "אוכל" כל סיגנון מוזיקלי, מסוגל לנגן מצוין בכל SPL, יש לו סאונד גדול יחסית, טונאליות מאוזנת, אין לו בעיה לנגן מוזיקה בכל סקאלה כולל סימפונית, ולטעמי יש לו את הדינמיות הקרובה ביותר לדינמיות של צליל טבעי.
אבל יותר חשוב מכל זה, ה- 3.7 תופרים יותר יפה מכל רמקול אחר בו נתקלתי את האהבה למוזיקה עם האהבה לאודיופיליה. שום דבר אינו "בלתי שמיע", ויחד עם זאת מקבלים שיחזור אודיו מדויק וריאליסטי.
אפילו ההוא עם הקוקו מהחנות דיסקים בדיזינגוף סנטר לא מכיר את השם שלו,
אפי אתה זוכר ששאלתי אותו והוא היה מופתע מהשם?
הרגשה, עמידות, איזון ויכולת של טובי הטרנזיסטורים שאני אישית שמעתי בחיי, אך עם נשמה שונה, עם זרימה, עם מיד ומיד בס שלא מביישים את טובי מגברי המנורות.
הגוון המיוחד שהאוקראינים הכניסו בתכנון ובבניה, ניכר כאן מהרגע הראשון שלוחצים Play או מורידים מחט על וייניל וזה ידידי מהות התחביב שלנו.. האמושיין!
האמת? פחדתי לעלות בווליום יותר מידי, אך בפעם היחידה שניסיתי ועם מוסיקה מאוד עמוסה ובועטת, נראה שלמגבר הזה אין סוף כוח.
אז כאמור נוסף ביצוע של הצרפתייה- אן גסטינל, בגלל היותה חדשה מבחינתי ובשל הסאונד הענוג שהיא מצליחה להוציא מהכלי. הקונצ'רטו הזה נבחר כדי לפתוח את היכרותי עימה.
לשמוע את גסטינל עושה אהבה עם הכלי ב קונצ'רטו של אלגר, מפתחת את הנושאים ומנגנת בשילוב ליווי התזמורת מאחוריה בצורה עילאית, רק מוציא ממך רגש ומחשבה שהכלי הזה פשוט מהמם בצורות לא אנושיות .
