עכשיו 02/07/22 16:47
בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות, עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה. האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל. נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת. ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
נגן ה- CD מפורט בצורה יוצאת דופן ומרשימה שנתמך טוב ע"י המגבר הצמוד אליו. האינטגרייטד ה- פרימארי ידע להחזיק יופי את האופרה קווינטה שלי ולהזיז אותם כרצונם של הנגנים. כמו כן שואו מבחינה עיצובית, ה- PRIMARE מתלבשים יופי בסלון ולטעמי בכל חדר מוסיקה. הם נראים נפלא ומשדרים עיצוב קלאסי.
ראטל מנצח על התזמורת המצוינת הזו, בעדינות ובאינטרפרטציה מאד מרחפת, אך מחושבת. בהשוואה עם ביצועים אחרים, הוא קצת שונה. אולי בשל הרוח הרוסית שמרחפת מעל הסימפוניה מבלי שראטל יצליח להבין אותה עד תומה. אך הניסיון, הצלילות והזרימה שהוא מכניס בה, מעולים. ההקלטה חדשה והדיסק משנת 2008, כך שאפשר ליהנות מאיכות סאונד טובה מאד לצד ביצוע לא רע בכלל.
חברת איזו-טק בהשוואה לאחרות, לא מתעסקת עם פירוטכניקה, גאדג'טים, כפתורים, או מסכים זוהרים. זהו מוצר המעוצב באיפוק, אך באיכות ללא פשרות. זהו מפצל\פילטר חשמל שנראה ומרגיש מליון דולר ובנוי כמו "מוצר מן השורה". בגזרת הסאונד, אין תפל, אין אפור. יש שחור ולבן! יש צבעים! יש המון כוח ויש המון ברק. בסופו של דבר, היכולת של הסיגמס להכניס קצת פלפל, או לאסוף את כל מה שמתעייף בדרך ולהחזיר אל הסיגנל- מרשים.
שוסטקוביץ מצליח להכניס את המאזין לטראנס מוסיקאלי אדיר, לכל אורכה. משקט קודר ועד לרעש המלחמה – אשר מגיע מתזמורת אדירת מימדים. כמעט בכל העת מתנגנת לה מלודיה מקסימה, שמאפשרת כבר להבין שסטאלין האיום נפטר והמלחין יכל להשתחרר קצת מכבליו הקומוניסטים.
ה- Sei מתחבר לך ללב ולרגש, פעם מלטף ומפנק, פעם מייצר דרמה, תמיד "מיוחד". נכון שיש משהו "על-טבעי" בתחום הגבוה שלו, אבל הוא בכלל לא בהיר או מנסר. למעשה יש בו רוחב ועומק שאני בכלל לא בטוח ששמעתי מרמקול אצלי בבית. רמקול מיוחד, יתאים לחובבי התחום הגבוה אך גם לכל מי שליבו לא אבן. מרגיש לי כמו שותף אופטימאלי לסלון ישראלי טיפוסי, ובגימור הנבחן לא אתפלא אם גם בת הזוג תתאהב בו.
אחרי הטרק השני עם תחילת השלישי יכולתי כבר לנחש מה כתוב ב- Liner Notes, "ג'ואל הושפע עמוקות מהתקליטים שהותיר לו סבו עליהם הוא החליט להותיר את חותמו המיוחד".


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות