עכשיו 25/06/22 14:44
בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות, עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה. האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל. נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת. ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
ה- DS-I הינו מכשיר מיוחד ללא ספק. זה מתבטא בפיצ'רים, בנוחות השימוש, בטכנולוגיה, במעבר לעידן הדיגיטלי, בפשטות הפיזית שכוללת לא רק מכשיר אלקטרוני בודד אלא גם פרידה (או לפחות אפשרות לאחסנה) מהמדיה הפיזית. זיהיתי ב- DS-I אופי די מובחן, נטיה לפתיחות וצלילות במיד הגבוה ומעלה (אך לא בהירות) ומעט רזון במיד הנמוך ומטה עד לבאס שדווקא היה ראוי מאוד באופן יחסי. אופי טונאלי זה סיפק סוג של קלילות וריחוף שהיו מהנים להאזנה והשתלבו נהדר עם האופי המוזיקלי של המכשיר.
השישית זאת יצירה שאורכת קצת יותר משעה - מוגשת על פלטה חמה של אינטנסיביות מוסיקאלית ומשפטי מחץ מהמלחין אולי הכי "קשה" בתקופה. היא אמנם נכתבה מייד אחרי החמישית, אך בניגוד לשמחת החיים והמזל שחלק היקום לגוסטב, זו הסימפוניה הטרגית ביותר, או העצובה שהלחין בחייו ומשם גם שמה "TRAGIC" שקיבלה מאוחר יותר.
וכאן בא לידי ביטוי אחר מיתרונותיו הגדולים ביותר של ה- Finn. ה- Finn יודע להציג במה תלת מימדית, מרווחת ואורירית במיוחד.
בתוך אותה במה נוכל למקם את הכלים בדיוק כה רב עד שממש נרגיש שאנחנו "רואים" את הנגנים עושים בהם שימוש.
אני לא זוכר שהרגשתי תחושה כה אותנטית של הופעת טריו ג'אז בביתי.
הקונצ'רטו לכינור שכתב ברבר, יפה וענוג מאין כמוהו. כתיבתו התבצעה בכמה מקומות גיאוגרפיים בעולם, כמו שוויץ (שני הפרקים הראשונים) ובארה"ב מדינתו של ברבר, לפרק האחרון. כפי שיש ליצירות רבות סיפורים ארוכים וסבוכים, של פוליטיקה, כסף ואגו, גם פה ישנו הפלפל. היצירה הזו שברבר כתב לכינור, לא הייתה יצירה שכתב לעצמו, או להנאתו הפרטית. אלא יצירה "שהוזמנה" וברבר קיבל עלייה תשלום.
רוצים כבר את השורה התחתונה? לא האמנתי שמוצר במחיר כזה יכול להגיע לרמה שהציגו צמד המונובלוקים של תדי. יש בהם קסם מיוחד - דיוק, ניקיון, דינאמיות ושליטה מצד אחד, ואופי טונאלי מפנק עם באס מאסיבי וגבוהים מעודנים מצד שני. בעבר הגדרתי מוזיקליות כשילוב של תחושת קצב עם תחושת שקט. אם זאת ההגדרה המלאה ה- MB100 מקבל ציון 100. שילוב התכונות מאפשר להנות ממגוון מאוד רחב של ז'אנרים מוזיקליים. must audition למחפשים מגבר בתקציב שכזה.
היופי הגולמי שניתז מהאלבום בהאזנות הראשונות, מביא את המאזין לחשוב על מת'ני של פעם. ללא שום יכולת להבדיל שזהו אדם אחד- אשר הפעיל בעזרת אביזרים ממוחשבים בעיקר, את כלי הנגינה הרבים שמנגנים באלבום. יש כמובן להאזין עוד ועוד כדי להפריד ולגלות את הצלילים והניואנסים הרבים שיש בכל שנייה ושנייה ביצירה האדירה הזו של מת'ני.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות