בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
שעות על גבי שעות ביום ועם הזמן, ההרגשה נותרת שיש משהו "נכון" יציב ושקט לאורך כל הסיגנל. ההד רום שהתקבל בהמשך לאפקט השקט מסביב והיציבות, מוציאים את המוסיקה מהרמקולים בקלות יתרה.
סט הכבילה ההומוגני ללא ספק נתן את הפוש האחרון בסינרגיה כל כך חשובה וקריטית במערכת שמורכבת מאבני פינה בשחזור מוסיקה ועד לניואנסים בשפה האודיופילית שניתן לאסוף בעת ההאזנה בצורה וירטואלית.
הם התחילו להקליט טרקים עם סאונד מהפכני שמשלב האוס עם כל מני סגנונות אלקטרוניים אחרים,
בעיקר טכנו, אסיד ואלקטרו. תערובת של מכונות תופים פשוטות עם כיונונים חובבניים במתכוון
ביחד עם מקצבי האוס שכונות שחור אמריקני, שמקושטים בהכל, החל משירה מעוותת,
גיטרות ודיסטורשן על הבס.
אנחנו מדברים על פרזנטציה גדולה ותלת מימדית, על דינמיקה מצויינת, על תחום תחתון מלא ובכלל אופי טונאלי על הצד החם ועדיין פתוח.
בפרמטרים חווייתיים אוכל לספר שהוא מוזיקלי, מערב, מפתיע ודרמטי. אולי אנו עושים שימוש תכוף מידי בהשוואה למוזיקה חיה, אך כאן היא בהחלט במקום.
בהקשר של סיגנונות מוזיקליים לטעמי המשולב הזה הוא בין הוורסטיליים בהם נתקלתי, הוא מסוגל לשחזר מצויין רוק, בלוז, פיוז'ן וגם ג'אז, קלאסי וווקאל. אולי את הקבוצה הראשונה במעט יותר כישרון.
המכלול הנ"ל קסום ומרגש עד דמעות.
המוסיקה קודמת לטקסט, מעבירה בי צמרמורות בכל פעם שהיא מתנגנת,
וכמובן שביצועים תחת שרביטם של רומנטיקנים- מניחים את קסמם גם על היצורים הקשוחים ביותר שישנם.
השירה ענוגה לכל אורך השירים וכאשר הסולן טוב יותר כך אפשר להרגיש בטבעיות
ו"במשחק" לכאורה הרלוונטי לטקסט.
הברידג' הוא חתיכת שדרוג לממיר שכבר היה מדהים ברמת הפיצ'רים והתכונות הסוניות, בטח ביחס למחירו.
באופן כללי אני יכול להגיד שזהו מקור נקי אך עדיין בעל צליל מלא, אנרגטי וקצת "אודיופילי". הוא מסוגל לשחזר מוזיקה רומנטית בלי לייבש אותה לחלוטין, אבל יתרונו דווקא בחומרים היותר קצביים.
מה שבטוח זה שה- Bridge מצטרף כחבר מן המניין למשפחת ה- PerfectWave המעניקה יחס נהדר של עלות תועלת בשילוב פיצ'רים יחודיים ואיכויות סוניות מפתיעות.
קטע הנושא מהבלט המפורסם של צ'יקובסקי נשמע פה גם כן.
קאהן לא חסך בכל הקלישאות בדיעבד. אך בכישרון ובגאוניות אדירים, מצליח להוציא מכל קטע קלאסי
שאולי אבד עליו הכלח כמו זה למשל, יצירה עם אמירה מקורית ופנטסטית של פסנתרן כשרוני במיוחד.
הטריו הפנטסטי מסיים את האלבום ב"שיר ערש" של בראהמס שנשמע באלבום זה
כבלדה ג'אזית מופלאה, כפי שהצליחו קודם להגביה כל יצירה ויצירה שנבחרה עבור האלבום.
