עכשיו 26/06/22 16:53
בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות, עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה. האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל. נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת. ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
אם קראתם את הסקירה בוודאי הבנתם שאהבתי מאוד את ה- HD20. הצליל הטבעי שלו, האיזון הטונאלי (אם כי על הצד המלא של המאוזן), השילוב של חלקות עם פתיחות בתחום הגבוה, מיד עשיר החושף רבדים רבדים של הביצוע ותחום נמוך לא ביישן, כל זאת בשילוב מוזיקליות מצויינת באופן כללי וביחס ל- USB סינכרוני בפרט הם חלק מהסיבות שהופכות אותו לכזה. ובכלל הכניסה הסינכרונית של ה- HD20 גורמת לי לחזור בי לגבי הנחיצות של USB אסינכרוני.
גליאנו,תיאר את החוייה שלו מהקונצרט הזה:"ללא ספק אחד הקונצרטים היפים בחיי". לאורך כל ההופעה ניכרת האהבה של גליאנו למוסיקה,והוא מספק רגעים די מרגשים,עם נשמה ואווירה מהפנטת לכל אורכו.הסאונד הנהדר והקולח של האקורדיון,והוירטואוזיות הפנומנלית של גליאנו,פשוט מענגים,ובנוסף,רביעיית טנג'רייה לצידו מציגים כישרון אדיר.
בגדול זהו מגבר מדהים. אולי אחד ה-SS הטובים שהיו אצלי בחדר. הקאראן מבחינתי היה יכול להיות מתופף פרוג. המון אנרגיות. שליטה מושלמת וקורדינציה עילאית. סאונד ללא תווים אמנם, אך שקוף וריאליסטי עם יכולות גבוהות מאד. יש לו לב, אך הוא הרבה יותר "ריאלי" עם ביט כמו שעון. הקאראן – מסוגל פשוט לקחת כל מוסיקה ולירוק אותה החוצה דרך רמקולים לא קלים מבלי להזיע בכלל. יש פה גרוב, יש פה ביט, יש פה מוסיקה אבל כל אלו מגיעים בפקטות מאד מסודרות שללא ספק יעירו המון מערכות משנתן.
אני ללא ספק אקבל אם מישהו לא יבין, היכן המרכז, היכן המוסיקה? אבל בשמיעות חוזרות, ניתן ללא ספק להבין קצת את ליבו של ברוקנר, את הבוסר המעניין ואת הגוונים שרצה לצייר כאן, על קנבס די אדיר בעצם. של ארבעה פרקים די מטורפים. זו יצירה כאמור שאני עדיין לא תופס איך לא יצאה כחלק אינטגרלי ברפרטואר היצירות של המלחין.
ה- Sei מתחבר לך ללב ולרגש, פעם מלטף ומפנק, פעם מייצר דרמה, תמיד "מיוחד". נכון שיש משהו "על-טבעי" בתחום הגבוה שלו, אבל הוא בכלל לא בהיר או מנסר. למעשה יש בו רוחב ועומק שאני בכלל לא בטוח ששמעתי מרמקול אצלי בבית. רמקול מיוחד, יתאים לחובבי התחום הגבוה אך גם לכל מי שליבו לא אבן. מרגיש לי כמו שותף אופטימאלי לסלון ישראלי טיפוסי, ובגימור הנבחן לא אתפלא אם גם בת הזוג תתאהב בו.
השיר הבא, שיר מחאה! (מה שוב, טוב כן. בשביל זה אנחנו פה לא?) , שאול מופז. בעצם שיר שנכתב לרמטכ"ל אהוב, שר תחבורה מושלם, ראש ממשלה בשאיפה, ועוד אילו תפקידים אשר הוא ממצב את עצמו אליהם (גבר גבר ).


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות