עכשיו 28/11/21 07:37
בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות, עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה. האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל. נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת. ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
אם היתה לי תחושה דומיננטית במשך התקופה שהשתמשתי (והאזנתי) למיוזיקבוק 10, היא שבעוד בדר"כ בתחום הזה יוצא לי להשתמש במוצרים שמגיעים ומתקדמים לאט לאט מהעבר, המיוזיקבוק כולו עם הפנים לעתיד. זה מתבטא באיך שהוא נראה, איך שהוא מרגיש, מה שהוא יודע לעשות והסאונד שהוא מייצר. המיוזיקבוק מביא לשולחן סט פיצ'רים מרשים, החל מתמיכה מלאה בכל הרזולוציות הרלוונטיות היום, דרך קדם מגבר מלא ואנלוגי (כולל כניסות אנלוגיות) ועד מגבר אוזניות בילט אין.
הם יורדים אחד על השני ושרים יחד.. יש כמובן המון בדיחות פנימיות, שמי שלא ממש חי באותה התקופה, קצת מפספס.. אבל אני די בטוח שכל אחד מימכם היה נהנה לא פחות ממני. אני סופג הכול, מקשיב לכל מילה.. הם הכי לא פוליטקלי קורקט, הם מלוכלכים, הם יורדים על שחורים, יהודים, איטלקיים, על כולם! אבל זה זורם ומצחיק וכמובן מובן ונלקח בהומור המטורף שזה מוגש...
אני חושב שמה שבאמת תפס אותי זה שבעצם לא היה כאן שום אלמנט ״מיוחד״ מידי. הם העניקו חוויה סונית, חושית ודרמטית בלי שום טריק טונאלי או אחר. הצליחו להיות ארטיקולטיים מאוד (מורגש במיוחד בבאס ובמיד) מבלי להיות ״כוחניים״ או אנליטיים או יבשים. הצליחו להציג פירוט גבוה משאני רגיל מהרמקול שלי מבלי להשמע לרגע בהירים. העניקו פרזנטציה די גדולה ועמוקה יחסית לגודלם, אבל לא הלכו לכיוון המנופח, ולא לכיוון הפרזנטציה המסותתת בסכין חדה.
היצירות הללו שאמורות להיות בדמם של המוסיקאים היושבים בשורות התזמורת ברלין. מנוגנות באופן וירטואוזי ומעורר. ועל כך אין עוררין ואי אפשר לקחת זאת מהם בשום שלב. גם האש הבוערת בקרבו של ראטל עוזרת לפרזנטציה הכללית ובכלל - התחושה שראטל, לקח את המכלול הנ"ל בצורה רצינית.
הוא בהחלט אחד המגברים המשולבים, המלהיבים שיצא לי לשמוע בשנים האחרונות.
אולי לא הטוב ביותר לטעמי. אך ללא ספק ברשימה. במיוחד כשמשקללים את מחירו מול איכות הרכיבים, טיב הבניה שנראית פה וכמובן הצלחתו ברפרודוקציה של לא מעט ז'אנרים מוסיקאליים.
הסימפוניה הראשונה של מאהלר היא כנראה המלודית ביותר מתוך סייקל היצירות שלו. למרות התחושה המרוחקת והמעופפת בגין התזמור המעורבב והמיוחד, אפשר להצביע על נושאים מיוחדים, השפעות והשראות שמאהלר שירבב בתוכה בכל פרק ופרק. היא פתיחה נהדרת לתוך עולמו המיוחד והמאסיבי של מאהלר מבלי ל"הידקר" בינתיים.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות