עכשיו 22/05/24 13:53
בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות, עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה. האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל. נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת. ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
יש פה ראש שמעביר את התקליט בזרימה מאד טבעית, חיה וקולחת, אך הכי חשוב – מרגשת. זה אחד הראשים המרגשים ששמעתי בחיי ואצלי במערכת בפרט. ואחד הדברים הראשונים שאמרתי לעצמי, זה: איך זה יכול להיות שראש של 600 יורו עושה את כל הדברים הללו ובצורה כה משמעותית. ה SPU ריגש אותי עד כדי כך שכמעט כל תקליט חדש או ישן ששלפתי מהספרייה, הייתי "חייב" קודם כל לשמוע איך הוא מנגן תחתיו ולאחר מכן, להחליט אם זו הייתה הבחירה הנכונה.
הלחנים של הופמן מורכבים, מפתיעים ופתלתלים וניכר שהושקעה בהם מחשבה רבה. הם מגוונים מאד אך שומרים על רמה אחידה גבוהה ומשתבחים באזני עם כל האזנה נוספת. כל כך כיף לשמוע אותו חוזר לפרוט בלדות ובלוזים על הגיטרה כמו שרק הוא יודע וגם נותן בראש (בגיטרה ובעוד) בקטעים הקצביים יותר. עוד משהו שהוא בבחינת בונוס עבורי: הסאונד של האלבום הזה נפלא.
לטעמי ומניסיוני, קיימות שלוש סיבות להרכבה עצמית של כבלי חשמל:
• חיסכון כספי ניכר, יחסית לכבלים מסחריים איכותיים ברמה גבוהה.
• איכות צליל גבוהה יותר מאשר כל כבלי החשמל המסחריים, בכל מחיר שהוא, אותם בחנתי.
• התאמת חתימת הצליל של כבל החשמל למכשיר אליו הוא מחובר, לצליל הכללי של כלל המערכת ולטעם האישי וההעדפות האישיות של בעל המערכת.
בשורה תחתונה- למי שאוהב בסופו של דבר, מדובר במוזיקאי אדיר. ההיסטוריה שלו רצופה בהרפתקאות מוזיקליות שונות, חלקן יותר, וחלקן מעט פחות מעניינות. קוסטלו הרבה תמיד בשיתופי פעולה, עם להקתו כמובן משנותיו הראשונות (The Attractions ), עם ברט בכרך, עם רביעיית מיתרים, עם צ'ט בייקר שתרם סולו לאחד משיריו המרגשים, עם לוסינדה וויליאמס ועוד רבים...
המגברים של טריגון שולטים באופן מרשים ביותר וללא סימנים של התאמצות בקווינטה של אופרה. בכל סוג של מוסיקה ששמתי לא זיהיתי "התפרקות" של הרמקול. לרמקולים אין בעיה חמורה של נצילות אך בכל זאת הם בעלי 2 וופרים של 6.5 אינטש ומיד באותו גודל ואם הם "מריחים" מגבר עם טיפה חוסר בטחון או בעל שליטה נמוכה הם מתפרעים ומיד מרגישים זאת.
הסאונד של בק באלבומיו הקודמים לא היה טהור, נקי ויפה כמו בזה הנוכחי, מעולם. מסאונד קלין מחוספס, של כמעט בלוז ממגבר בסאטרוציה, הוא מגיע כביכול עם הסאונד המקורי שלו, אך עם עידון מסוים וניקיון מופתי ושונה. עד שהוא מצליח לנגן עם תזמורת בת 64 נגנים בחלק מהקטעים באלבום, באופן מעורר השתאות והרמוניה מושלמת.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות