עכשיו 18/04/24 20:48
בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות, עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה. האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל. נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת. ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
מצאתי אותו כאמור בסקירה- נקי, קריספי, עם המון אוויר בין הכלים כאשר הוא מעצים את האמביאנט בעיקר בגלל רקע שחור יותר ורצפת שקט עדיפה. זהו מוצר שמשפר הרבה יותר ממשנה. דרכו המוסיקה קרובה יותר למציאות ונשמעת הרבה פחות משוחזרת. במחירו, ה PPP מהווה VFM אדיר לטעמי והוא מוצר שפשוט טורף את הקלפים מחדש מול לא מעט יצרנים שמתעסקים בתחום החשמל. מומלץ מאד לקחת ולהתנסות, מבחינתי הוא טס במעלה ה Wish List האישי שלי.
היה פה שיחרור, היה פה קצב מטריף, כפי שמיכאל ציין היתה תקשורת בין הנגנים, אבל לא הטלפתיה הזאת שכל אחד יודע בדיוק מה השני יעשה בלי לחשוב פעמיים, זה היה יותר בוסרי, שעשועי. אמיתי.
הרגיש לי כאילו כל ההופעה הזאת היא הומאז' למוזיקה שאני באמת אוהב, זה מתבטא בבחירת הסטנדרטים והקומפוזיציות וממשיך באופי הביצוע במחווה לתקופה באופן כללי, ולפרסונות ספציפיות.
ללא ספק המאפיין הבולט ביותר של המכשיר הוא שילוב של כוחניות ודינמיות עם זרימה מוזיקלית. זהו אינו מאפיין קל להשגה, רבים המקרים בהם האחד בא על חשבון השני. מאפייניו הסוניים מגלים סאונד בשרני ועמוק בטווח הנמוך אך לא על חשבון פירוט ורזולוציה בטווח הגבוה. לאחר חיבור ראשוני המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היתה "שיחקו אותה הנורבגים האלו".
מעקמים את אפם למשמע המונח New Breed. המהדרין אף יתכבדו בנחירת בוז מזלזלת, והמהדרין גלאט אף ירחיקו עד כדי שליחת הודעה פרטית לאלוני ואפי המבקשת למחוק את הסקירה הזאת, כיוון שזה פורום שעוסק במוסיקה ולא בשתן גמלים.
ה D100 התגלה כבסיס איתן לתדרי הבס והמיד בס והצליח להעביר אותם כמו שהם. האוויר בין הכלים והדינאמיות המצוינת הן בנגינה והן בהקלטה נשמרו במפתיע, והדיסק של ראווה בהופעה במונטריול, פשוט הביא את ה ATOLL לרשימה אחרת לגמרי ממה שהנחתי אותו לפני רגע. ה D100 מצליח לשחזר מוסיקה עמוסה מז'אנרים שונים כמו מטאל נורווגי אפל וחזק במיוחד, ועד מוסיקה גרובית ודינאמית להפליא, כפי ששמעתי אותו עושה להופעה החיה לכבוד מיילס דיויס.
אני ממליץ על האלבום הזה, לכולם. השירה של מוריסי, הגיטרה של מאר, הבאס של רורק, התיפוף המושלם של ג'וייס , ספק מתי יהיו לנו 4 חבר'ה כאלו. ללא ספק מהלהקות האלו כמו הפיקסיז, שבאו, שיחררו כמות עצומה של חומר במעט זמן ונעלמו. גאונים של רגע .


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות