בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
אחרי שדיברנו בהרחבה על הפלטה, נתייחס לאלמנט שמאפשר לה להסתובב – הציר והמיסב. מדובר כמובן בשני חלקים: אחד צמוד לפלטה (מסתובב) ואחד צמוד לבסיס (קבוע). מדובר במשימה לא מסובכת לכאורה, ותעשיית הפטיפונים התכנסה פחות או יותר לפתרון אחד – אבל יש עליו לא מעט וריאציות בשוק. ניגע בעיקריות שבהן ובכמה קצת יותר אקזוטיות.
טוב, את הפוסט הזה תכננתי לכתוב כבר מזמן. כל פעם שאני עובר על מדפי הדיסקים ונתקל בדיסקים של הגברת הזאת ליבי נחמץ קצת מהביקורות וההערות שאני קורא עליה מידי פעם.
מצאתי את עצמי נע על חלק לא קטן של התקליטיה הג'אזית והאקוסטית שלי. חוויתי מגבר חזק ששולט היטב ברמקולים, עם רמת פירוט טובה מאוד אך לא חריגה מאוד לרמות מחיר אלו של מגברים. דינאמיקה מצוינת ועידון שהולך ביחד עם הכוחניות שהמגבר מקרין. תחום המיד מבוטא באופן מרשים שנותן לזמרות ולזמרים צליל גדול עם המון במה ואוויר.
הקהל כולו התמסר מהרגע הראשון. הרווח בין הבמה לשורות הראשונות מיד התמלא ברוקדים. המעברים בין הכסאות מיד התמלא בחברה שעומדים ומרקדים לצלילי המוסיקה. קשישים קשישים אבל עדין יכולים לעמוד שעה וחצי ולרקוד.
החברה מתיסלם משופשפים. נגינה בוטחת ללא פזיזות. לא מתביישים להתעכב על סולואים ארוכים ונהדרים.
ביקשנו לבוא ולראות שם את כוכבי העבר שלנו וקיבלנו אותם בגדול וללא רגע של בושה עצמית.
נתנו שואו ובגדול, נתנו ערב מקסים ובגדול, תודה ענקית לכם.
נושא ההרצאה היה תוכנות השמעה למחשבי אודיו. המיקוד היה מעבר על יתרונות וחסרונות ומעבר קצר על תפעול וחזות של כל תוכנה.
הסטאפ בלט בפתיחות, סאונד גדול ומוסיקליות. הרמקול הפתיע בגודל הסאונד (הגדול) שהצליח למלא את החדר עם כל יושביו לעומת גודלו הפיזי הצנוע.
ברכות לזוכים, ברכות למשתתפים, ברכות למציגים, ברכות לפטיסרי שהתענגנו על מאפיו ומעל לכל ברכות לגבי שתרם את המקום, הזמן, הציוד ונסיונו לערב מהנה ומוצלח זה, כן ירבו.
למרות שיונדי אינו רומנטי כמו רובינשטיין, או בשל מוסיקאלית, כפי שפוליני היה לפני כמה שנים, שהוציא את הנוקטורנים בדוייטשה, גישתו הצעירה, החושבת..ומלאת האווירה, העבירה את היצירות באופן מקסים לחלוטין.
הדינאמיות אשר נותרה בצלילי הפסנתר מאצבעותיו - יוצאת אל המאזין באופן טוב מאד, ואפשר להרגיש, שהוא שקד עליה בלומדה תאורתית וטכנית, לא מעט.
