עכשיו 23/10/21 07:25
בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות, עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה. האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל. נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת. ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
מה שניתן לנקות- הדסק עושה את זה בצורה הטובה ששמעתי + מעצים את יכולת הסט אפ להוציא סאונד מהתקליט. מה שטבוע על הפלסטיק, שום מכונה לא תצליח לשחזר. ביחס למכונות סטנדרטיות, איתן הגעתי להשתמש בתרכובות מסובכות ואגרסיביות, עדיין נראה שהאודיו דסק עושה משהו מעבר לכך. אנחנו הרי יודעים שאי אפשר "לתקן" את כל התקליטים באשר הם, וזה עניין שמשתנה בין הדפסה ומצב תקליט ותקליט. אבל מנסיון של חצי שנה, המגמה היא של שיפור ניכר ממה שהיה לי קודם עם מכונות שאיבה.
חברת SONY וקטרינה הקליטו יחד דיסק רסיטל על טהרת רחמנינוב בתור פתיח לקריירה של המבצעת. הרעיון המרכזי היה להביא את המוסיקה מהתרבות ומילדותה של הפסנתרנית ולהציגה כפי שהיא מדברת אליה כמובן, באינטרפרטציה אישית. קטרינה היא תוצר עכשווי לראיה הוירטואוזית של המאה ה 21, ניכר שהיא שולטת בטכניקות השונות אך כשרונה בהבנת המוסיקה ניכר גם כן.
לאחר תקופת הברייק-אין הראשוני שהיתה אומנם די מתסכלת, צמד ה- A9 הצליח להרשים אותי מאוד עד לרמה שקבעתי שזהו אחד הרמקולים הטובים ביותר ששמעתי על הסטאפ שלי. אם נתייחס לרגע לרמה הגלובלית, אוכל להגיד שהם מאוד מאוזנים, יציבים ומתמודדים בקלות הן עם סגנונות מוזיקה וגם עם ערכי SPL מגוונים. הם מעניקים מבט צלול לתוך ההקלטות, אך חשוב לא פחות מסוגלים להעניק מבט צלול גם אל תוך המוזיקה והביצוע, לשקף עדינות ורגש ויחד עם זאת כח ודינמיות.
מה אפשר לומר על אלבום שיש בו כל כך הרבה צלילים, כלי נגינה, וכל כך הרבה שכבות, אבל כולו הופק עם כלי נגינה אחד בלבד? וכלי הנגינה הזה הוא בכלל לא כלי נגינה אלא מכונת סאמפלינג בשם Akai MPC60, ומערכת מחשב לעריכת מוזיקה (Pro tools)?
בחלק זה של המדריך נעבור על מספר נושאים חדשים כגון שיטות איחסון לספרית המוזיקה, בחירת פורמט קבצים, תהליך הריפ ולא פחות חשוב נושא השליטה.
אהבתי מאוד את העובדה שכל הדיסק, עשרה טרקים בסה"כ, שומר על עקביות מוזיקלית כלשהי, תיפוף איטי, גיטרות, וגוון שירה סיפורי הנשמר לאורך כל הדיסק.
יש שימצאו את זה משעמם, אבל אני באופן אישי אוהב להתאים את המוזיקה למצב הרוח, ואין דבר יותר מעצבן מאיזה שיר קופצני באמצע אלבום רגוע.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות