בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
יש ל- 777 לא מעט נקודות חזקות שלא ניתן להתעלם מהן. זהו אחד הממירים המשוכללים ביותר שפגשתי.
בחירת משתמש בין שני ממירים, בכל אחד מהם בחירה בין מספר פילטרים יעודיים, אפשרות להגדרת אפסמפלינג לכל רזולוציה שרוצים, אפשרות להפעלת מנגנון ביטול ג'יטר, בחירה אוטומטית של קונפיגורציה על פי רזולוצית המקור (חשוב מאוד כשיש כל כך הרבה אופציות!), שפע כניסות דיגיטליות, דרגת קדם שפופרתית כולל כניסות אנלוגיות, חלון תצוגה מצוין ומארז מהיפים שיש לטעמי.
אמנם קשה לסווג את סגנונו המוזיקלי של האלבום, כשיש בו אלמנטים של מוזיקה מערבית עם מוזיקה אתנית, אך בשורה התחתונה צריך לשבח את באלק על התעוזה, העיבודים, המוזיקה, והניצוח הנפלא על ההרכב כולו. מדובר באלבום מצויין שמופק לעילא גם מבחינת הסאונד שלו, וזמרת מצויינת, אמינה עלאווי, עם ווקאליות מרשימה ביותר.
נושא ההרצאה היה תוכנות השמעה למחשבי אודיו. המיקוד היה מעבר על יתרונות וחסרונות ומעבר קצר על תפעול וחזות של כל תוכנה.
הסטאפ בלט בפתיחות, סאונד גדול ומוסיקליות. הרמקול הפתיע בגודל הסאונד (הגדול) שהצליח למלא את החדר עם כל יושביו לעומת גודלו הפיזי הצנוע.
ברכות לזוכים, ברכות למשתתפים, ברכות למציגים, ברכות לפטיסרי שהתענגנו על מאפיו ומעל לכל ברכות לגבי שתרם את המקום, הזמן, הציוד ונסיונו לערב מהנה ומוצלח זה, כן ירבו.
מגעיל, אנשים פשוט נגעלו לנוכח הצלילים המוזרים והגועליים שבטהובן כתב ב"פוגה הגדולה" שלו.
זו הייתה יצירה שנכתבה, כאשר המלחין הענק הזה כבר היה חרש לגמרי.. או לפחות כך אומרים.
בפרמיירה של ה"רביעייה" האחרונה שלו למיתרים, הקהל כמעט ולא נשאר עד לסופה.
הם שלחו בו מבטים נוקבים, והעירו הערות על מוגבלותו (חירשותו).. כל זאת כמובן לא עצר מהם ליהנות,
למחוא-כף ולעמוד על רגליהם כאשר הסימפוניה התשיעית שלו נוגנה.
ה- DS-I הינו מכשיר מיוחד ללא ספק. זה מתבטא בפיצ'רים, בנוחות השימוש, בטכנולוגיה, במעבר לעידן הדיגיטלי, בפשטות הפיזית שכוללת לא רק מכשיר אלקטרוני בודד אלא גם פרידה (או לפחות אפשרות לאחסנה) מהמדיה הפיזית.
זיהיתי ב- DS-I אופי די מובחן, נטיה לפתיחות וצלילות במיד הגבוה ומעלה (אך לא בהירות) ומעט רזון במיד הנמוך ומטה עד לבאס שדווקא היה ראוי מאוד באופן יחסי.
אופי טונאלי זה סיפק סוג של קלילות וריחוף שהיו מהנים להאזנה והשתלבו נהדר עם האופי המוזיקלי של המכשיר.
גם אני נמנה מאלה שאוהבים את השלישית למול השנייה. למרות היותה קשה יותר טכנית, בהאזנה אין שום זכר לכך. המוסיקה ענוגה וטבעית מאין כמוה ומבצע טוב יכול רק לתת למאזין להבין מדוע מוסיקה היא מתת האל לנפש האדם.
