בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
המגבר הורסטילי יכול להתאים למגוון סגנונות מוסיקה. מגבר שאוצר בתוכו שפע כוח, גם אם הוא מכריז על נתון יבש של W75 לעכבה של 8 אום. המגבר ניחן בפרוט רב, דינמיות ושליטה מצוינת ברמקולים. למגבר מראה סולידי שיכול להתאים הן לסלון ביתי ממוצע והן לחדר האזנה יעודי.לא תופס מקום רב, נוח ופונקציונאלי מאוד. ישנה גם אפשרות לבעלי הפטפונים להוסיף פונו סטייג'.
יחד עם "שחרזדה" של רימסקי קורסקוב, הפתיחה של
"Also Sprach Zarathustra" של שטראוס ועוד כמה יצירות גרנדיוזיות במימדים תנכיים .. הסימפוניה השלישית של סאן סאנס מצטרפת להביא את המאזין לאורגזמות אדירות של התלהבות, אנרגיה ורגש מוסיקאלי מושלם.
כלי נשיפה למשל הם כח עצום תחת האומגה והאופי המיוחד של הסקצייה שמווברצת בצורה מאד משכנעת, באופן הרבה יותר טבעי ונכון ממה שאני מכיר מה R1000 הפרטי שלי. משהו שרק ראש ממש טוב יודע לעשות באופן משכנע, כמו גם פסנתר או קולות שירה.
יש מספיק חברות שעושות סאונד עם זיקוקי דינור. פה זה ראש להביא להורים ולהזדקן איתו, משהו שאנשים שכבר ראו מספיק, או שיושבים שעות מול המערכת יכולים להעריך מאד!
סימוניאן, מצליח לנגן את היצירה באופן מצוין עם טכניקה מופלאה, מדויקת ומלאת אנרגיה. ההבנה או החיבור שלו
ניכרים בין התווים "המוזרים" המנוגנים ביצירה זו.
הקונצ'רטו השני הוא של סמואל ברבר. מלחין אמריקאי שבעצם נאמר עליו שהמציא את הסאונד הקלאסי, האמריקני האותנטי.
מה שזה לא אומר. ברבר נולד כמה שנים אחרי קאצ'טוריאן, אך חולק את אותה התקופה הפוסט
רומנטית\מודרנית הזו כמוהו בדיוק.
זהו אומנם מוצר לא זול, אך לאלו שיש כבר מערכות משובחות שכבר מטופלות בכיוונים
של שיכוך, חשמל ושאר אספקטים סונים אקטיביים ואקוסטיים, חייבים לעצמם לנסות גם
את הרזונטור מבית פיניט אלמנט כדי להשלים את המקצה האחרון בהחלט ...
נו טוב, לפחות עד שיגיע מקצה נוסף...
Natalie Clein צ'לנית מוכשרת ביותר.שמה הולך לפניה וקשור בעיקר לפסטיבלים של מוסיקה קאמרית בעולם.
היא מוזמנת לכל הפסטיבלים הגדולים בעולם ומנגנת עם השמות הגדולים ביותר בתחום כיום.
מלווה את בוסטרידג', מנגנת עם איזאבלה פאוסט ועוד ועוד ..
נטאלי מנגנת עם תשוקה רבה וסוחפת את המאזין לחלום מוסיקאלי מהמם.
