בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
עם סאונד ניטראלי לכיוון הפתוח ובאס בריא ומוגדר היטב, אני מוצא את ה- WD202 מתאים לסטאפ מאוזן או חם ובעל סאונד גדול. במידה וקיימת התאמה טונאלית בסיסית, המכשיר יכול לתפקד בצורה מפתיעה גם בסטאפ יקר ואיכותי. אך סביר שמקומו הטבעי יהיה בסטאפ מיד-לבל שבעליו מעוניין לשדרג CD פשוט או להרוויח אפשרות של ניגון ממחשב. כמכשיר כזה אני מוצא אותו יוצא מן הכלל.
עדה פלג, הדירקטור המוסיקאלי של המרכז למוסיקה חיפה והגליל- ניצחה בקונצרט על התזמורת הקאמרית הישראלית, שקמה עוד בשנות ה60 של המאה הקודמת ע"י המנצח גרי ברטיני.
התזמורת מונה כמות קטנה של נגנים יחסית לפילהרמונית ומנגנת רפרטואר נרחב של מוסיקה קלאסית
לתקופותיה. מלווה סולנים אורחים, מהארץ, זמרים, מקהלות ועוד.
לסיכום, ערב מקסים, אווירתי במיוחד בשל גודל (קטן) התזמורת והקהל, שהשרו על הקונצרט הרגשה ביתית ואינטימית יותר ומלא בחוויות עשירות במוסיקה ובחברים חדשים.
נגן דיגיטאלי עשיר בטכנולוגיה, אשר מעוצב ובנוי לעילא כמעט כפי שספינת הדגל של החברה בנויה.
לאחר האזנה ארוכה דרכו אני יכול להעיד בכנות מוחלטת, שיהיה די קשה להביס את הנגן הזה בתחומו.
למי שמחפש נגן שנותן יותר מאשר רק לנגן דיסקים, בצורה טובה מאד, עם רפרודוקציה מעולה בכל התדרים ועם צבעים חמימים במיד ובגבוהים, שלא יפסח על מבחן לנגן זה.
אני ממליץ על האלבום הזה, לכולם.
השירה של מוריסי, הגיטרה של מאר, הבאס של רורק, התיפוף המושלם של ג'וייס , ספק מתי יהיו לנו 4 חבר'ה כאלו. ללא ספק מהלהקות האלו כמו הפיקסיז, שבאו, שיחררו כמות עצומה של חומר במעט זמן ונעלמו.
גאונים של רגע .
שלושה מאפיינים חשובים בקטע הראשון באלבום Lagrimas Negras Bebo & Cigala. הראשון, הפסנתר של Bebo, שנשמע אמיתי, מפורט ובעל פרזנטציה טובה. שני, הקול הצרוד של Cigala, שנשמע אמיתי גם כן, מפורט ועם נפח. שלישי, הבאס הנהדר שמלווה אותם, מפורט מאוד, ממוקד ועמוק מאוד. האלבום למי שמתעניין בעל איכות מצוינת.
וירטואוזיות הכינור חשובה פה מאד, אך הרגש הבלתי נתפס שצ'יקובסקי מחדיר ביצירותיו נמצא גם כאן בשפע. המלודיות שמשתרכת לכל אורך היצירה וביחוד בפרק האחרון שאפילו שמו מרמז על העונג בשמיעתו מביאה את המאזין לא להניח אותה לרגע.
טכניקה רבה מוטבעת בפרק השני דווקא שמצריך מהכנר להיות במיטבו אך לא לאבד לרגע את הקווים המקסימים שהתחילו עוד במדיטישיין.
