בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
לסיכום החלק הראשון אומר שה- 701 התגלה כרמקול שונה לחלוטין, אפילו הפוך בתכונותיו מה- WLM La Scala.
בעוד ה- La Scala נוטה להבליט קצת את המיד ולספק באס גדול, רך ועמוק יחסית למידותיו עם גבוהים בעלי טאצ' ליכלוך וסלחנות, ה- 701 הולך לכיוון של טוויטר עם צליל סולידי ללא גבול עליון, מיד ונמוכים מדוייקים וללא פיק או חורים ניתנים לזיהוי.
הייתי יכול לדבר עכשיו על יחס התמורה לכסף הנדיר, ועל עוד כל מיני תכונות והשוואות, אך אני מעדיף לשמור את הסיכום האמיתי לחלק הבא.
מה יש בה?
מה יש ביוג'ה וונג שאי אפשר למצוא באלפי, עשרות אלפי או מאות אלפי הפסנתרנים שמתמודדים בכל העת על אהבת הלייבלים, האמרגנים ועל הקהל?
יוג'ה וואנג היא סינית שגרה כבר שנים בארצות
הברית וקוראת לעצמה אמריקאית לכל דבר אך את היותה סינית היא לא שוכחת לרגע.
יוג'ה וונג ממשיכה להפתיע, לנגן בוירטואוזית וברגש ובקול האופייני לה, בתקווה שבבגרותה תשביח עוד יותר ותהפך באמת לאחת כזו שתרשם יחד עם הענקים באמת בספרי ההיסטוריה בתחום. אני מאמין בה.
הטכניקה של מילר מדויקת, אך עם נשמה שאין כדוגמתה. הסאונד באלבום למרות שהוקלט ב 1993
הדוק מאד ופאנצ'י. כך שהקדם הנ"ל עשה לו חסד בהשוואה לקדם השפופרתי קלאסי, שהוצאתי לטובתו.
הסאונד היה "לפנים" והאימג' היה מוחשי עד שהיה אפשר לראות את תנועת אצבעותיו של מילר על המיתרים.
בשתי הידיים!
פריסת הבמה מעולה ואפשר לקבל אימג' חד של הכלים על פי עבודתם במוסיקה המתנגנת.
נהוג לכנות את רובן פורד אמן פיוז'ן ג'אז, אבל זו הגדרה קצת חסרה.
פורד משלב בין בלוז וג'ז (הוא כמעט ולא מנגן רוק) באופן מרהיב. הוא מנגן פרזות בלוזיות
"twelve bar"
תקניות ומענגות כמו שחובבי הג'אנר רגילים לשמוע אצל בלוזרים טהורים,
ופתאום, ללא הודעה מוקדמת, הוא זורם לסולמות ג'זיים לחלוטין,
כשהחיבור עם הבלוז הוא טבעי וזורם מאין כמוהו באופן שאני לא מכיר אצל אף אמן.
לטעמי ומניסיוני, קיימות שלוש סיבות להרכבה עצמית של כבלי חשמל:
• חיסכון כספי ניכר, יחסית לכבלים מסחריים איכותיים ברמה גבוהה.
• איכות צליל גבוהה יותר מאשר כל כבלי החשמל המסחריים, בכל מחיר שהוא, אותם בחנתי.
• התאמת חתימת הצליל של כבל החשמל למכשיר אליו הוא מחובר, לצליל הכללי של כלל המערכת ולטעם האישי וההעדפות האישיות של בעל המערכת.
הדיסק עם ההקלטה לעיבוד המדהים הזה, יצא תחת הלייבל דוייטשה גרמופון בנוסף ליצירה אחרת שעובדה גם כן, אך לפסנתר אחד ב 4 ידיים, ה- Ma mère l'oye של Ravel.
פלטנב לקח כמה וכמה תנועות, פרקים עיקריים מהיצירה השלמה ופשוט העביר את המוסיקה ל 2 פסנתרים.
הביצוע הוא לעילא. הם מהפסנתרנים הטובים, המוצלחים, המוסיקאלים והמוכשרים שישנם כיום.
