בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
M2TECH שיפרו את ההייפייס המקורי ברמת הפיצ'רים, נירמלו את היציאה הדיגיטלית לקבלת תדר דגימה נכון בכל הממירים ושיפרו רבים מהאספקטים הסוניים מבלי לשנות את האופי המיוחד של ההייפייס.
אם לנסות לתקוף את השורה התחתונה מכיוון אחר. אחרי שסיימתי את הבחינה לא מיהרתי בכלל לחזור למחשב שלי עם ה- Evo. המשכתי לשמוע עם ה- hiFace Two ולא הרגשתי שאני מפסיד משהו זאת פשוט חווית אודיו שונה. עד כדי כך הוא טוב.
הסימפוניה מחולקת לחמישה פרקים. כאשר כל פרק מוביל את המאזין בעוצמה מוזיקאלית רעננה
ומצוינת במיוחד בין חלקי הסיפור.
מייקל משתמש בכלי הקשה רבים וכלי נשיפה כאלו ואחרים ככלי סולו- בפרקים מסוימים ביצירה.
הם משמשים כבסיס למוטיבים ספציפיים, הקשורים להשראה ולסיפור המסופר בעזרת המוסיקה כאן ביצירה.
הוא בהחלט אחד המגברים המשולבים, המלהיבים שיצא לי לשמוע בשנים האחרונות.
אולי לא הטוב ביותר לטעמי. אך ללא ספק ברשימה. במיוחד כשמשקללים את מחירו מול איכות הרכיבים, טיב הבניה שנראית פה וכמובן הצלחתו ברפרודוקציה של לא מעט ז'אנרים מוסיקאליים.
קלארק היא אמנית טוטאלית- גיטריסטית מצוינת, עם קול נפלא, וכמובן כותבת ומלחינה נהדרת. היא מסנתזת רוק, עם רוק מתקדם, פופ, ג'אז ,ומוזיקה אלקטרונית, כשעל הכול שורה לא פעם אוירה של מיוזיקל או סרט מצויר (שעל השפעותיהם העידה לא מעט). היא נעה בין רכות להתפרצויות וירטואוזיות, בריפים חזקים של גיטרות האהובים עליה, ומלהטטת בקולה באוקטבות, סגנונות וגוונים שונים.
מה שניתן לנקות- הדסק עושה את זה בצורה הטובה ששמעתי + מעצים את יכולת הסט אפ להוציא סאונד מהתקליט. מה שטבוע על הפלסטיק, שום מכונה לא תצליח לשחזר.
ביחס למכונות סטנדרטיות, איתן הגעתי להשתמש בתרכובות מסובכות ואגרסיביות, עדיין נראה שהאודיו דסק עושה משהו מעבר לכך. אנחנו הרי יודעים שאי אפשר "לתקן" את כל התקליטים באשר הם, וזה עניין שמשתנה בין הדפסה ומצב תקליט ותקליט. אבל מנסיון של חצי שנה, המגמה היא של שיפור ניכר ממה שהיה לי קודם עם מכונות שאיבה.
נהוג לכנות את רובן פורד אמן פיוז'ן ג'אז, אבל זו הגדרה קצת חסרה.
פורד משלב בין בלוז וג'ז (הוא כמעט ולא מנגן רוק) באופן מרהיב. הוא מנגן פרזות בלוזיות
"twelve bar"
תקניות ומענגות כמו שחובבי הג'אנר רגילים לשמוע אצל בלוזרים טהורים,
ופתאום, ללא הודעה מוקדמת, הוא זורם לסולמות ג'זיים לחלוטין,
כשהחיבור עם הבלוז הוא טבעי וזורם מאין כמוהו באופן שאני לא מכיר אצל אף אמן.
