עכשיו 27/11/21 07:26
בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות, עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה. האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל. נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת. ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
המגבר, על אף נתוני ההספק הצנועים שלו, חזק ביותר והזיז (שלא נאמר הריץ קדימה) בקלילות את הרמקולים שלי. המגבר נותן אלטרנטיבה מצוינת למי שמחפש להיכנס לליין המוצרים של KR אך לא יכול עם מגברי ה- SET האימתניים או שאין באפשרותו לפצל לשני חלקים של PRE ו- POWER (משיקולים של מיקום, תקציב ועוד).
אלקן הגדיל לעשות כאן עבודת פסנתר מטריפה, שמדמה תזמורת סימפונית שלמה בנוסף כאמור לתפקידי הסולו פסנתר, שאמורים להיות כאן בכל מקרה, הרי זוהי יצירה ייעודית לפסנתר. שינוי הקצב, עבודת הידיים ומספר התווים פה הוא פנומנאלי.
שעות על גבי שעות ביום ועם הזמן, ההרגשה נותרת שיש משהו "נכון" יציב ושקט לאורך כל הסיגנל. ההד רום שהתקבל בהמשך לאפקט השקט מסביב והיציבות, מוציאים את המוסיקה מהרמקולים בקלות יתרה. סט הכבילה ההומוגני ללא ספק נתן את הפוש האחרון בסינרגיה כל כך חשובה וקריטית במערכת שמורכבת מאבני פינה בשחזור מוסיקה ועד לניואנסים בשפה האודיופילית שניתן לאסוף בעת ההאזנה בצורה וירטואלית.
זוהי הסקירה אחרונה בסדרת מאהלר, שאותה התחלתי לפני מספר חודשים ובה עברתי על רוב יצירותיו. בסקירה זו ניסיתי להביא דברים שונים; "עבודות עיבוד" על יצירות ממלחינים שהעריך ואהב בחייו. דוגמאות אלו רבות מלהכיל את כולן בסקירה אחת, כך שבחרתי להביא עבורכם שלוש מיוחדות ושונות שמאפיינות לא מעט את חייו ואת ראיתו של גוסטב מאהלר על מוסיקה בכלל.
המיוחד בו היא אותה אחידות ממכרת עליה דיברתי ללא הרף במהלך הסשן, רבדי הטקסטורה שאינם נגמרים, והפרזנטציה המיוחדת הנתמכת כנראה בגובה היחידה ושיטת הקרנת הצליל הדו-קוטבית. במגרש בו הוא משחק, ה- 1.7 הוא אחד הרמקולים הטובים והמיוחדים ששמעתי ללא שום קשר למחירו. המגרש הזה הוא המגרש האקוסטי, בסקאלה גדולה כמו בקטנה, ג'אז, ווקאל, קלאסית, פולק, קאונטרי עד רוק ובלוז רכים. אך כל זאת למי שמעריך את הצליל הטבעי, את הניואנסים של המהות ופחות את הקצוות והשוויץ.
בשנות ה 40 לחייו, כאשר ברונסלב הוברמן ידידו, נידנד לו שיכתוב שוב מוסיקה קלסית, תזמורתית. את היצירה הראשונה שכתב מאז שנשבע שיעסוק אך ורק במוסיקה לסרטים, כתב לכינור סולו בליווי תזמורת. זהו הקונצ'רטו לכינור היחיד שכתב וולפגנג קורנגולד ואת היצירה הוא הקדיש, ללא אחרת מאשר אלמה מאהלר, אלמנתו של גוסטב שהיה השראתו הגדולה ביותר אי פעם, מצעירותו.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות