בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
אני מניח שכבר הסקתם מההקדמה הארוכה, מסשן ההאזנה ומהטון הכללי בו כתבתי את הסקירה שמאוד נהנתי לארח את האורסה אצלי.
בהנתן המגבלות (באס, תיכף נגיע לזה) זה ממש לא עניין טריוויאלי.
אפילו אגדיל ואומר שזה בין הרמקולים שהכי נהנתי לשמוע כאן, רק שיש לקחת בחשבון שחלק נכבד בהרגשה הזאת קשור גם לעניין נוסטלגי המפורט בתחילת הסקירה.
בשנת 2008 כאשר היה בן 77, החליט ברנדל על פרישתו מעולם המוסיקה
ולפינאלה יצא בטור מיוחד שחברת DECCA הקליטה באלבום כפול.
ההקלטות להפצה נעשו בשני אולמות, בהאנובר ובווינה כאשר כל דיסק תופס חלק מההופעה
בכל אחת מהערים הללו שביקר ברנדל. הקונצרט מדהים, מלא בבגרות מוסיקאלית שבאה מאחד
הפסנתרנים הטובים מ 50 השנה האחרונות.
צמד המוצרים שמר על אחידות סונית לאורך הבחינה. הם נשמעו תמיד מוזיקליים, בעלי תחום תחתון מלא ועשיר אך בכלל לא נפוח, ולמרבה הפלא אפילו בעלי כח רב (אם כי לא בעלי סאונד כוחני).
עם זאת יתרונותיהם הסוניים הגיעו בשלב גבוה יחסית בסולם הווליום אליו אני רגיל. אצל אדם מהשורה זה יחשב ווליום האזנה רגיל, אצלי מעט גבוה מזה.
גליאנו,תיאר את החוייה שלו מהקונצרט הזה:"ללא ספק אחד הקונצרטים היפים בחיי".
לאורך כל ההופעה ניכרת האהבה של גליאנו למוסיקה,והוא מספק רגעים די מרגשים,עם נשמה ואווירה מהפנטת לכל אורכו.הסאונד הנהדר והקולח של האקורדיון,והוירטואוזיות הפנומנלית של גליאנו,פשוט מענגים,ובנוסף,רביעיית טנג'רייה לצידו מציגים כישרון אדיר.
צמד המונובלוקים הפגין איזון טונאלי די נדיר מבחינתי. תחום גבוה בלתי מוגבל, תחום נמוך מלא ללא שום תוספת בה יכולתי להבחין ומיד רזולוציוני ואחיד.
הם הפגינו גם מיידיות, מהירות, תחושת כח בלתי מוגבלת ופרזנטציה "שפויה", כזאת שאינה מגדילה דבר אך גם אינה מקטינה.
בגזרת המוזיקליות הם הציגו יכולת מרשימה מבלי להשתמש בשום טריק סוני שיכולתי לזהות.
צמד ה- SACים לא ייפייף, לא ירכך, לא יחדד, לא יערפל ולא יעוות. הוא יספק הגבר דינאמי, כוחני ומאוזן ובשביל רבים זהו תפקידו של מגבר.
וירטואוזיות הכינור חשובה פה מאד, אך הרגש הבלתי נתפס שצ'יקובסקי מחדיר ביצירותיו נמצא גם כאן בשפע. המלודיות שמשתרכת לכל אורך היצירה וביחוד בפרק האחרון שאפילו שמו מרמז על העונג בשמיעתו מביאה את המאזין לא להניח אותה לרגע.
טכניקה רבה מוטבעת בפרק השני דווקא שמצריך מהכנר להיות במיטבו אך לא לאבד לרגע את הקווים המקסימים שהתחילו עוד במדיטישיין.
