בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
התכנסנו בסבו אודיו למפגש האודיו הראשון של hifimusic
היה עונג גדול לפגוש את כל הפרצופים המוכרים, אך לא פחות את החדשים.
נציג חברת IsoTek העביר הרצאה מרתקת לחברי הפורום בנושא טיפול חשמל לאודיו,
ולא ויתרנו גם על חידון מוזיקלי נושא פרסים בו המשתתפים יכלו להתרשם מהסטאפ שהודגם.
המון כיבוד, ועוד יותר אוירה טובה, אנשים נהדרים ותוכנית מגוונת עשו את המפגש המיוחד ביותר בתחום.
אך זה רק הראשון, תודה לכולם ונתראה במפגש הבא.
בשורה תחתונה- למי שאוהב בסופו של דבר, מדובר במוזיקאי אדיר. ההיסטוריה שלו רצופה בהרפתקאות מוזיקליות שונות, חלקן יותר, וחלקן מעט פחות מעניינות. קוסטלו הרבה תמיד בשיתופי פעולה, עם להקתו כמובן משנותיו הראשונות (The Attractions ), עם ברט בכרך, עם רביעיית מיתרים, עם צ'ט בייקר שתרם סולו לאחד משיריו המרגשים, עם לוסינדה וויליאמס ועוד רבים...
אני נהניתי מאוד מהשימוש בנגן ומצורת העברתו את המוסיקה.
אני סבור שהוא יתאים יותר לסטאפ בעל במה עשירה (כגון זה שהורכב עם ה- Sheng Ya) ולמי שמעוניין בטיפת אופי מנורתי בלי לקחת את הסטאפ לגמרי לכיוון הזה.
מלבד זאת מדובר במוצר נאה ואיכותי שפעל ללא דופי בכל תקופת המבחן.
Dorham היה בסופו של דבר מה שנהוג לכנות: מוסיקאי של מוסיקאים, אבל זה לא אומר שזה חייב להישאר ככה. כמות ההקלטות שהותיר אחריו במגוון סגנונות ממלאת כמעט מדף על הקיר אצלי ורק חבל לי שאין עוד.
אני יכול להגיד שה- 4.2 לא נשמע לי כמו רמקול צעצוע, הוא נשמע לי מאוזן ודי ורסטילי יחסית לציפייה שלי מקבוצת הרמקולים המיועדים בעיקר לקולנוע ביתי.
לטעמי זהו סט מצויין למתחילים בתחום או לאוהבי מוזיקה שתחום האודיופיליה ממש לא מעניין אותם. לדעתי הוא ישמע טוב ומוזיקלי משמעותית מסטאפ ק"ב במחיר דומה ואולי אף גבוה יותר.
מה שכן, אלו לא רמקולים שהייתי בונה עליהם להתקדמות בתחום. סביר שהם יהיו הראשונים לעזוב כשרוצים לשדרג.
קודם כל, וזה די מיוחד לכשעצמו חברי הלהקה לא הוציאו עד היום אלבום שמורכב כולו מחומרים שלהם הם עושים רק קאברים(!!!). שנים, הם לא משתמשים במגברים, אין אצלם דיסטורשנים או גיטרות נחנקות. בשלב זה קצת התבלבלתי, קאברים? אקוסטיקה? מה כל זה קשור למטאל?!?
