עכשיו 14/08/22 23:47
בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות, עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה. האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל. נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת. ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
ל- 6.5 סאונד מלא, עשיר, הוא מפגין נהדר טקסטורות וגוונים טונאלים אבל הוא גם שקוף בצורה מפתיעה. למרות המיד הבשרני ועמוס הגוונים הוא אינו סגור ויודע לפרוח החוצה אל החדר כשצריך. הבאס ניפחי, גדול, וממלא, לטעמי האישי אולי טיפה יותר מידי, הייתי מוכן לוותר על קצת נפח לטובת ארטיקולציה. ברמת הפרזנטציה ה- 6.5 מעניק במה היקפית עם דמויות סטראו מוחשיות, גם בגודלן וגם בצורתן. מאז ה- NAT אני לא זוכר שקיבלתי כאן תחושה עמוקה שכזו.
אביב גדג' מוציא השבוע את אלבום הסולו השני שלו. אם למנות את אלבומי אלגי'ר, אפשר להגדירו גם כאלבום רביעי. כדרכו של גדג' הטקסטים נעים בין האישי לחברתי, כאשר פן אחד משקף או מושפע ומשפיע על משנהו. הכתיבה ביקורתית מאוד, רוויה כעס, אירוניה ולגלוג סאטירי, מתריסה, אבל כוללת גם שירי אהבה וכמיהה בנימה מעט אופטימית יותר.
דמויות סטראו על הצד הגדול אך בתוך במה גדולה ומרווחת המאפשרת להן לא להיות מנופחות וצפופות וכן בעלות נפח תלת מימדי ולא "פלקטיות". סאונד עם תחושה משופרת של דינמיות וחיות מבלי להשמע חסר נשמה, אובר דינמי או רובוטי. בצד הטונאלי יש לנו תחום תחתון מאוד מורגש, מיד מלא גוונים ותחום גבוה מעודן שמעניק תוצאה מעט חמה בסה"כ אך לא ממש על חשבון פירוט וסימני אווירה. בקיצור מי שסגנון הסאונד הזה מדבר אליו, ומחפש ממיר שהוא קצת שונה מ"עוד מוצר מדף", בהחלט שווה לשמוע.
הנגינה של קית דאונס מלודית ומעודנת מאוד, אך גם בעלת יכולת אילתור מצויינת ובחסד, לצד עומק, ומורכבות. בנוסף, השילוב וההרמוניה בין חברי הטריו מוצלחים מאוד, והסאונד המצויין של האלבום הוא בהחלט צ'ופר מבורך. כמו כן, חשוב להדגיש, כי למרות ההשפעות המוזיקליות הבולטות שניתן לזהות, יש לדאונס זהות וקו מוזיקלי עצמאי משלו. האלבום בשל ומגובש מאוד, ולא ניתן לזהות שמדובר בהרכב צעיר, שזהו אלבום הבכורה שלו.
הטכניקה של מילר מדויקת, אך עם נשמה שאין כדוגמתה. הסאונד באלבום למרות שהוקלט ב 1993 הדוק מאד ופאנצ'י. כך שהקדם הנ"ל עשה לו חסד בהשוואה לקדם השפופרתי קלאסי, שהוצאתי לטובתו. הסאונד היה "לפנים" והאימג' היה מוחשי עד שהיה אפשר לראות את תנועת אצבעותיו של מילר על המיתרים. בשתי הידיים! פריסת הבמה מעולה ואפשר לקבל אימג' חד של הכלים על פי עבודתם במוסיקה המתנגנת.
הילארי האן תוציא יחד עם דוייטשה גרמופון אלבום לזוג קונצ'רטים לכינור פרי עטם של זוכת הפוליצר האמריקאית ג'ניפר היגדון ופיוטר צ'ייקובסקי. הזוג מהווה קונטרסט מוסיקאלי מרשים, שמשלב זרמים שונים ויכולות עמוקות של הכנרת. זוהי הקלטת הבכורה של הקונצ'רטו לכינור מאת היגדון שנכתב עבור הילארי שבעבורו קיבלה היגדון את פרס הפוליצר היוקרתי.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות