בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
שימו לב, ביום חמישי ה- 17.11.11 נקיים מפגש אנלוג (פטיפונים) ראשון.
בתוכנית הרצאת אורח של מר. Robert Suchy מחברת Clear Audio, שידבר על תחום האנלוג החל מהיצור והרכיבים ועד למדיה.
בפנים תמצאו את לינק ההרשמה.
גם אני נמנה מאלה שאוהבים את השלישית למול השנייה. למרות היותה קשה יותר טכנית, בהאזנה אין שום זכר לכך. המוסיקה ענוגה וטבעית מאין כמוה ומבצע טוב יכול רק לתת למאזין להבין מדוע מוסיקה היא מתת האל לנפש האדם.
בקצרה אוכל להגיד שה- Agena ניצב בראש מגברי הפונו הטרנזיסטוריים להם האזנתי על הסטאפ שלי. הוא יציב, מוזיקלי, פרזנטציה אנושית, בעל שפיות טונאלית, תחום תחתון מאסיבי כמו שעוד לא שמעתי משום פונו ותחום גבוה מפורט, פתוח, לא מחסיר כלום אך גם לא מציק. מה עוד אפשר לבקש?
צ'ייקובסקי כתב את היצירה במפתח סי, אך החשוב ביותר שהיא הולחנה כמעט כולה בסולם מאג'ורי.
אספקט זה נותן לה תחושה מאד נעימה או קיטצ'ית משהו אם תרצו. לפחות בחלקה.
בפרק הראשון, הנושאים מדהימים ביופיים וזהו החלק היחיד ביצירה שצ'ייקובסקי עובר ממאג'ור למינור ולהפך.
כפי שיהיה ניתן לשמוע, צ'ייקובסקי לא שזר שוב את הנושא המלודי הראשון ביצירה, בשאר הפרקים.
עובדה זאת העלתה תמיהה גדולה בקרב מנתחי יצירותיו. בסקירה אביא את הפתרון לכך, וכן גם השוואה בין ביצועים רבים
ליצירה.
הפטיפון הזה מביא בסיס אדיר לסאונד אנלוגי אולי מהטובים ששמעתי בחיי ואצלי בחדר בפרט. הזרועות של CA מדהימות וברגע שמבינים את היחסיות, את מה שהן מבקשות מבחינת סט אפ, הקפדה והתאמת הראש הנכון לכל הקונספט, הם יביאו את התקליטים לגבהים שאולי רק מאסטר טייפ מסוגל להם. אני אישית עוד לא שמעתי אנלוג מנגן בכזו חיות, ניקיון, פירוט ודינאמיות.
גוסטב מאהלר התחיל לכתוב את הסימפוניה העשירית שלו, בסוף ימיו ומעולם לא סיים אותם.
את התווים שישנם, פחות כמה דפים שאבדו, ניסו מוסיקולוגים ומלחינים שונים עם השנים להשלים וליצור גרסאות משלהם
לאיך הסימפוניה הזו אמורה להישמע, אם מאהלר בעצמו היה כותב אותה.
כיום, נוכל לשמוע את המוסיקה של העשירית, אך עם תחושה של אי שלמות מסוימת שמרחפת מעליה בכל עת.
