בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים.
באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות,
עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה.
האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות.
אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל.
נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת.
ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר.
אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית.
האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
עבורי ה- Weiss הזה הוא הרכיב הנעלם לו פיללנו. זה כבר כמה שנים שאני שומע תוצאות של סטאפים מבוססי מחשב חסרי מעוף וכבר לא מעט חודשים שאני עוסק בזה בעצמי. עד עכשיו לא שמעתי DAC שהפך את המחשב למתחרה בזירה של נגני התקליטורים הטובים ביותר.
ה- 202 עושה את זה. הוא נותן לגיטימציה מלאה לשילוב מחשב בסטאפ הי-אנד רציני גם רציני מאוד.
החמישית נכתבה ע"י מאהלר בתקופה הטובה והיפה ביותר של חייו, זוהי היצירה שלכאורה
מבדילה את הסימפוניות הראשונות המבוססות על לידרים לבין האינסטרומנטליות יותר.
היא הקלאסית והסימפונית ביותר של המלחין ואף על פי כן, מאופיינת במהלכים מאהלריסטים
מובהקים!
ניקח את אחד הממירים שאני הכי מעריך בשוק היום, ונוסיף לו כמה פיצ'רים "שטחיים" כגון כניסת USB התומכת 24/192, בחירה בין שני פילטרים ותצוגת תדר דגימה.
אני די משוכנע של- HD25 יש יותר רזולוציה בתחום הגבוה עם יותר סימני אמביאנס ומבלי לוותר על אותה "חלקות" מוכרת ואפילו יותר עושר הרמוני שגם ככה לא היה חסר ב- 20. הסה"כ מעניק תוצאה יותר דרמטית ותלת מימדית, אך לא בסגנון היבש/מודרני אלא מוזיקלי, דרמטי ופשוט מהנה.
במאי 1877 החל צ'ייקובסקי את מלאכת הכתיבה של הסימפוניה הגדולה ביותר שלו בעת הזו.
בפברואר 1878 (כשנה לאחר תחילת הכתיבה) ניצח עליה ניקולאי רובינשטיין ב"חברה המוזיקלית הרוסית" במוסקבה.
זוהי הסימפוניה הרביעית שלו אשר פותחת את סדרת 3 הסימפוניות המאוחרות.
ה- DNA המוכר של החברה. שפע של מוזיקליות, לא חסר בשר למטה, ובתחום העליון הרגשתי עוד קצת התקרבות לסאונד יותר מודרני בלי ארטיפקטים ובלי תוספת מלאכותית של אינפורמציה.
ה- USB הבנוי שמיש לחלוטין ואני לא רואה שום צורך להשתמש בהמרה חיצונית של USB ל- SPDIF.
מימוש ה- DSD מצויין ומאוד הפתיע אותי, בטח למכשיר במחיר כזה.
נכון לרגע זה, זה הממיר הראשון שהייתי ממליץ לבדוק בגזרת המחירים הזו. התרשמתי מאוד.
אני ללא ספק אקבל אם מישהו לא יבין, היכן המרכז, היכן המוסיקה? אבל בשמיעות חוזרות, ניתן ללא ספק להבין קצת את ליבו של ברוקנר,
את הבוסר המעניין ואת הגוונים שרצה לצייר כאן, על קנבס די אדיר בעצם. של ארבעה פרקים די מטורפים.
זו יצירה כאמור שאני עדיין לא תופס איך לא יצאה כחלק אינטגרלי ברפרטואר היצירות של המלחין.
