עכשיו 06/12/21 06:46
בלחיצת כפתור הייתי שוב משגר את עצמי לחללים אחרים, אם אולמות קונצרטים ברחבי העולם ואם למועדוני ג'אז קטנים או אפילו הופעות מטאל באוויר הפתוח. היכולת של הסט הזה להעביר רגשות במקביל לקווים מאד ברורים של אודיופיליה היא מעשה קסום לטעמי. אימג' חד, טימבר מדויק, במה מסודרת אם כי עגולה ומעט צרה ממה שאני מכיר, אך ללא תזוזות וללא קריסות. והכל בשקט ובאיזון כמעט מוחלט!
האלבום השלישי של טסה והכוויתים שיצא לאחרונה (El Hajar- האבנים), מסכם (עד כה לפחות) עשור מדהים עבור טסה. פוריות העבודה שלו, עם שותפו ניר מיימון, הניבה 7 אלבומים, אם כוללים את פרוייקט הכוויתים, וכולם מצויינים. באלבום הנוכחי משולבים בשירה- יעקב נשאווי , נסרין קדרי, רחלה (בבלדה נהדרת- Hilwa Marrat El Layli , היבה באטיש, תמר שאוקי, יאיר דלאל, כרמלה טסה (האם), רחל יחזקאל וכרמלה מועלם. כמו באלבומים הקודמים משלב טסה קולות מקוריים של דאוד עצמו, ושל סלאח בקמנצ'ה.
את האימפריאן החזרתי ליבואן בלב כבד מאד לאחר שבועיים תמימים שבהן שמעתי מוסיקה כמעט אקסקלוסיבית בעזרת אוזניות, עם האימפריאן כמובן ובהשוואות החוזרות ונישנות שהעברתי את עצמי ואת האוזניות בסשן הזה. האימפריאן היא אוזניית אול-ראונדר מושלמת לטעמי, וכל כך שמחתי על היכולת והפריבילגיה שנפלה בחיקי לבחון ולהאזין לה. לאחר שבועיים בבחינה די רצינית ורחבה עד מאד, אני יכול להבין מדוע היא שברה תקרת זכוכית שעד היום היתה שייכת לאחת או שתי חברות בעולם.
הנושאים ב 'שרף אורנים' אינם שונים במהותם מהתמות המאפיינות את שיריו של גדג' - שבירות האדם, חולשתו, משברים, כוחניות ואכזריות, כמיהה וגעגועים, בדידות, ריקנות ופחד, התמכרות לטקסים למקסמים ולמרקחות למיניהן, תהייה אחר האמת שמאחורי המסכות, חוסר אמון והרסנות. אם לפעמים שומעים הכרזות על 'מותו של האלבום' בעידן הנוכחי, 'שרף אורנים' הוא מאלו שמוכיחים אחרת. אלבום נפלא המופיע כיצירה שלמה, שהמארג שלה עשיר ומגוון מאוד, וחותמה מובהק.
הסטרים בוקס אולטרה הוא מכשיר ורסטילי, קטן, חכם ומוכשר. הוא מאפשר כל צורת ניגון רלוונטית שעולה בדעתי, ויכולות הסאונד שלו הפתיעו אותי ביחס למחירו ובכלל. נזכור שהוא נבנה עבור ניגון לדאק בעל כניסת USB, ועבור בעלי דאקים אחרים הייתי שוקל קודם מוצרים בעלי יציאה דיגיטלית תואמת. ה- "Detox" היחודי שלו, מאפשר לשפר מחשב מוזיקה פחות מוצלח, אבל גם נותן פתרון למי שמעוניין במחשב בנוסף לסטרימר שהרי אחרת יריבו שני אלו על כניסת ה- USB בדאק.
'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה. למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. 'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה. למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.
תמורת המחיר (הלא נמוך!) מקבלים כאן מכשיר מעוצב מאוד (גם אם לא יתאים לכל טעם) ומשוכלל, ביצועים סוניים נטולי חסרונות, מעט תיבול כדי לא לשעמם, ותחושה יוקרתית מכל עבר. אם ה- N51 הוא סימן מייצג לכל סדרת ה- Noble החדשה, אז נראה שבוצע פה מהלך להתאים יותר לרמקולים של תקופתנו. אלו הפכו להיות יותר "מדויקים", ולכן מתאימה להם אולי הגברה עם קצת יותר אופי. במקרה הזה קצת יותר "גודל" וקצת יותר באס, כמו גם יכולת להניע עומסים יותר קשים - אז זה כיוון הגיוני מאוד.
לפעמים אפשר לתהות האם ההייפ שנוצר סביב אלבום או אמן מסוים, הוא אופנה סוחפת, טרנד של 'הנה מגיע הדבר האמיתי' וכיו"ב, או שאכן מדובר באירוע שראוי לכל הסופרלטיבים, ושיוותר ככזה גם בראיה היסטורית. האלבום השלישי של קנדריק לאמאר, To Pimp a Butterfly , להלן TPAB, זוכה לקבלת פנים כזו ותרועות מקיר לקיר. לאחר מס' האזנות, נראה שאפשר לומר שיש להן בסיס מוצק.
ללא ספק המאפיין הבולט ביותר של המכשיר הוא שילוב של כוחניות ודינמיות עם זרימה מוזיקלית. זהו אינו מאפיין קל להשגה, רבים המקרים בהם האחד בא על חשבון השני. מאפייניו הסוניים מגלים סאונד בשרני ועמוק בטווח הנמוך אך לא על חשבון פירוט ורזולוציה בטווח הגבוה. לאחר חיבור ראשוני המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היתה "שיחקו אותה הנורבגים האלו".
טומאס, שמוסיקת ג'אז אינה זרה לו, בעוד שהיה צעיר היה מופיע באופן קבוע במועדוני ג'אז והיה חבר באנסמבלי ג'אז אחרים בגרמניה, מגיש כאן קול קטיפתי, ענוג, בטוח בעצמו עם רבדים של רגש ואינטרפרטציות מיוחדות לשירים הללו. קוואסט'וף התעקש שאם לעשות אלבום ג'אז, אז שישמע כך (!) ולא מן מישמש של אמנים קלאסיים שמנסים את כוחם בג'אז. לאחר ששמעתי את האלבום מתחילתו ועד סופו, אני יכול להעיד שהוא הצליח.
המגבר, על אף נתוני ההספק הצנועים שלו, חזק ביותר והזיז (שלא נאמר הריץ קדימה) בקלילות את הרמקולים שלי. המגבר נותן אלטרנטיבה מצוינת למי שמחפש להיכנס לליין המוצרים של KR אך לא יכול עם מגברי ה- SET האימתניים או שאין באפשרותו לפצל לשני חלקים של PRE ו- POWER (משיקולים של מיקום, תקציב ועוד).
הסאונד של בק באלבומיו הקודמים לא היה טהור, נקי ויפה כמו בזה הנוכחי, מעולם. מסאונד קלין מחוספס, של כמעט בלוז ממגבר בסאטרוציה, הוא מגיע כביכול עם הסאונד המקורי שלו, אך עם עידון מסוים וניקיון מופתי ושונה. עד שהוא מצליח לנגן עם תזמורת בת 64 נגנים בחלק מהקטעים באלבום, באופן מעורר השתאות והרמוניה מושלמת.
כפי שנלמד במהלך הסקירה ה- 300D מתאפיין בצליל ניטראלי מבחינה טונאלית, על הצד הפתוח אך חלק, מאוזן אך לא אנליטי, בעל פרזנטציה שפויה אך לא רזה מידי. ואולי יותר מהכל, כאמור, הוא מוציא הרבה אווירה. זאת תכונה שבהחלט מתחברת לי עם מקורות שעושים אפסמפלינג, ואולי העובדה שה- 300D עושה אפסמפלינג קבוע ל- 384khz תורמת לתחושה הזאת, אך כפי שאתם יודעים רבותי אפסמפלינג היא לא פעולת קסם...
נהוג לכנות את רובן פורד אמן פיוז'ן ג'אז, אבל זו הגדרה קצת חסרה. פורד משלב בין בלוז וג'ז (הוא כמעט ולא מנגן רוק) באופן מרהיב. הוא מנגן פרזות בלוזיות
"twelve bar" תקניות ומענגות כמו שחובבי הג'אנר רגילים לשמוע אצל בלוזרים טהורים, ופתאום, ללא הודעה מוקדמת, הוא זורם לסולמות ג'זיים לחלוטין, כשהחיבור עם הבלוז הוא טבעי וזורם מאין כמוהו באופן שאני לא מכיר אצל אף אמן.


hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות