לפני כמה ימים, הייתי בשיחת טלפון עם אמרגנה של הפסנתרנית ונציגים מדוייטשה גרמופון בקשר לפגישה עמה

קטונתי מלתאר. אין לי את הכישורים והידע התאורטי שיש לאביעד. מה שאני יכול לתאר זה את ההרגשות הסוביקטיביות שלי. מהרגע הראשון שנגעה בפסנתר נפלט לי, למזלי בשקט, 'יש לה את זה'. נגיעה קסומה בקלידים. היצירה היא לא יצירה פשוטה וקלה להאזנה אבל הקהל ואנכי הקטן ביניהם ישב מרותק כל זמן הנגינה. היא השקיעה את כל כולה בנגינה ובסיומה הייתה סחוטה וחסרת כוחות לחלוטין. תשואות הקהל היו אדירות והחזירו אותה פעמיים או שלוש לבמה והיא מצד אחד ממש הוחמאה מהתלהבות הקהל אבל מצד שני רק רצתה להסתלק ולהרגע מהמאמץ של הנגינה. היה נראה בבירור שאין לה כח להדרן והקהל הבין והניח לה.

אישית לא הכרתי אותה לפני כן. יש לי מנהג להאזין לפני הקונצרט ליצירות שינוגנו בו. הפעם שמעתי את ארגריץ'. הנגינה שלה בקונצרט היא בדיוק הסיבה למה ללכת להופעות חיות. עוצמת החוויה בקונצרט גימדה לחלוטין את התקליטור. ההתחלה הזאת היא סימן לכך שהיא תהיה היורשת שלה.