Willie Nelson - American Classic
בטח לכל אחד מכם יש את רשימת האומנים שכאשר הם משחררים אלבום חדש אתם קודם כל רוכשים ורק אחר"כ שואלים שאלות.
עבורי מר נלסון הוא אחד כזה. אני מודה שאני מחבב את הטיפוס הזה הרבה מעבר להוקרה על פועלו המוזיקלי. אני תמיד נמשך לטיפוסים האקסצנטריים יותר (מה שמסביר לכם בטח את חיבתי הרבה לצביקה פיק וצנעני), וכנראה שנלסון עם שיערו הארוך מידי, ההופעות הרבות ולעיתים מגוחכות בסרטים (כמו Dukes of hazzard) וסדרות (כמו מונק), עם פרסונה של משהו בין הקאובוי פורע החוק להיפי להילבילי מתברג טוב לנישה הזאת.
אבל כמובן שזה לא היה עובד בלי להתחבר גם לפרסונה המוזיקלית. מיותר לציין שהז'אנר הבסיסי/מקורי של נלסון הוא הקאונטרי משם הוא גולש מידי פעם לנישות אחרות.
הוא כמובן לא רק זמר, אלא גם נגן (בעיקר גיטרה, בעיקר אקוסטית) וכתב לא מעט שירים שכל אחד מאיתנו מכיר גם אם לא בביצועו של נלסון.
אני אוהב את קולו הפשוט של נלסון, הוא יורד די נמוך והופך לעיתים מאוד דק וטקסני בטונים הגבוהים אבל הוא תמיד מרגיש לי נעים ונטול דאווין.
אני אוהב במיוחד את הביצוע האקוסטי שלו ל- Always on my mind (שמזוהה בעיקר עם אלביס כמובן) החל מהקול המרגש ועד העיבוד והביצוע על הגיטרה.
אבל האלבום שמהווה טריגר לפוסט הזה, American Classic הוא לא ממש נלסוני טיפוסי. למעשה הוא מרגיש לי כמו המשך ישיר ל- Stardust עליו דיברתי מעט בסקירה ההשוואתית בין ה- LaScala ל- Force. אז גם כאן מדובר בעצם בדיוק באותו קונספט, ביצועים של נלסון לשירים מוכרים ממה שמכנים The great american songbook, רק שהפעם לצערי התוצאה לא משכנעת באותה מידה.
אגב, קשות התלבטתי האם לרכוש את האלבום בדיסק או תקליט עקב מחיר התקליט הסביר, אבל משום שרציתי לשמוע אותו עוד בימינו החלטתי להתחיל עם הדיסק.
נלסון נשמע קצת עייף, משועמם לעיתים, והביצועים נשמעים בהתאם... חסר ברק, חסר עניין, חסר החן האופיני. זה קצת מרגיש כמו פלטפורמה כלכלית נטו.
יש לי הרגשה שחלק מהעניין היא העובדה שנלסון לא מנגן באלבום, אולי זה גורם להיות לו יותר מנותק. אני לא יודע.
דוגמה מצויינת היא הגירסה המשמימה של Always on my mind שחותמת את האלבום.
ולפני שנעבור לסיכום אני חייב לשחרר תלונה אחרונה. מכל הזמרות האורחות בעולם היה חייב נלסון להזמין דווקא את דיאנה קרול ונורה ג'ונס. כמובן שאין לי דבר נגד אף אחת מהן, אבל אני שונא שמזכירים אותן באותה נשימה שכן אין להן מבחינתי שום דבר מוזיקלי במשותף, ומר נלסון החליט להרוס לי את מסע הצלב הזה. טוב, לא נורא.
ועכשיו, לקראת סיום, יגיד לעצמו הקורא "טוב אם האלבום הזה כל כך גרוע, מדוע בחר להמליץ עליו הנאדג'ס?"
ועל כך אענה בצניעות שהתחושה הכה שלילית שהבעתי נובעת יותר מיכולת הכתיבה המוגבלת שלי מאשר מאיכותו האמיתית של האלבום.
נכון, זה לא מאסטר-פיס, ואפילו הרבה פחות טוב מ- Stardust, אבל אני באופן אישי לא הייתי אפילו מעלה על דעתי לוותר עליו.
זה אלבום חמוד, של אמן שאני אוהב, שגם אם היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח בבחירת חומרים/עיבודים אחרת (או אולי היה חסר חומר מסוג אחר שידוע שהאמן הזה אוהב) התוצאה עדין נחמדה ואותי לפחות מהנה.
(מקווה שתסלחו לי על בחירת הפורום לפירסום הסקירה הזאת, אחרי הרבה התלבטות בחרתי בזה למרות שיכולתי באותה מידה לבחור בשלושה אחרים)
).