קוקי, בד"כ אני מסכים איתך כי לעיתים נוכחותי עשוייה להיות נעימה כמו להחתך מנייר ולחטה את הפצע במיץ לימון,
אולם הפעם פיספסת את כוונותיי לחלוטין (ומבלי משים הסגרת את גילך המכובד
).
הדור שלי גדל על "הכבש השישה עשר", מן הסתם גירסת התקליט (בתקופה ההיא לא היה CD),
השיר החותם את צד א' של התקליט הוא "מי שמביט מי מאחור" והשורה האחרונה בשיר הייתה
"עכשיו היפכו את התקליט ותעברו לצד שני" ומייד פסקה המוסיקה.
היום בו הצלחתי לראשונה להפוך את התקליט בכוחות עצמי ולהמשיך לנגן (אאל"ט את השיר "היי, אני כבר לא תינוק")
היה יום משמח מאוד עבורי. לא נזקקתי להתחנן אל אמי, או להחניף אל אחי הגדול למען השגת המטרה (שהמוסיקה תמשיך).
כל אימת שהביטוי "קסם" נשזר בשיחה בשבחי הפטיפון, זהו הזכרון הראשון שצף.
)