בימים האחרונים אני כמעט ולא מקשיב לג'אז. זה קורה לי לפעמים שאני מגיע לרוויה מסויימת ואז אני חייב הפסקה. או אז נכנסת לתמונה האהבה הישנה והזנוחה שלי - המוסיקה הקלאסית.
אמנם לא התחדשתי בדיסק הבא, והוא יושב לי כבר כמה שנים על המדף, אבל משום מה לא זכיתי לראות שום התייחסות לפסנתרן הנהדר הזה, אמריקאי מטקסס שהצליח לכבוש ולהרטיט את לבם של הרוסים בתקופת המלחמה הקרה.
שמו של הפסנתרן Van Cliburn (הזוי ככל שזה נראה, Van, הוא שמו הפרטי) והוא הוכתר ככוכב לאחר שזכה בתחרות ע"ש צ'ייקובסקי בשנת 1958 (נדמה לי שהיה ה"לא רוסי" הראשון שעשה זאת). הוא נודע בעיקר בזכות פרשנותו "הרוסית" למוסיקה וזכה לכבוד מלכים דווקא בברית המועצות ולא כל כך במולדתו.
הדיסק שמעסיק אותי בשבוע האחרון הוא הופעה שלו במוסקבה בשנת 1972 עם הפילהרמונית של מוסקבה בניצוחו של Kiril Kondrashin (מי שנחשב לבן זוגו המושלם של Van Cliburn וגם ניצח על התזמורת בתחרות צ'ייקובסקי המפורסמת ב 58').
הוא מנגן שם
רפסודיה על נושא מאת פגניני שהלחין רחמנינוב. אין מי שלא מכיר את הנושא, אבל רחמנינוב הגאון יצר סביב אותו מוטיב קטן וקליט יצירה מדהימה ביופיה ובעוצמתה, שהנושא שב ועולה בה כמעט בכל קטע אבל אינה חוזרת על עצמה ואינה משעממת לרגע.
בנוסף הוא מנגן את
הקונצ'רטו השני לפסנתר של ברהמס. לא צריך להכביר מילים על הקונצ'רטו הזה שהוא אחר הקונצ'רטי היפים ביותר שנכתבו לפסנתר. יש לי אותו בביצוע של Emil Gillels הנהדר והביצוע הזה אינו נופל ממנו במאום, הוא אפילו נשמע לפעמים "יותר רוסי" מ Gillels אבל לא גולש ל"שמאלץ".
מומלץ בחום רב.
