עכשיו 12/12/18 21:46

פורסם: 20/08/09 07:11 ע"י aloni


Usher Dancer Mini-Two



Usher Mini Two


כשהגיע טלפון מרן שביט (סבו אודיו) בו הוא מבשר לי שהרמקול הריצפתי Mini Two מסדרת ה- Dancer בדרך אלי התעוררו אצלי רגשות מעורבים. אמנם התרשמתי מאוד מהמראה ומאיכות הטוויטר של ה- BE-718 שנסקר על ידי אפי כאן (אותו שמעתי גם בביתי בזמן הצילומים) אולם העובדה שמדובר ברמקול שמשולבת בשמו המילה "מיני" קצת הדאיגה אותי שכן ה- BE-718 המדפי לא הצליח ליצר כמות מספקת של באס בחדר (הגדול) בולע הבאס שלי (בניגוד גמור אגב לתוצאה ששמעתי אצל אפי שהיתה ממש מצויינת, גם בתחום הספציפי הזה), לכן חששתי שגם רמקול רצפתי צנוע יתקשה באותו מקום.

כשהגיעו שתי קופסאות קרטון בגובה של 130 ס"מ ועומק של כ- 60 ס"מ ועוד קופסא כבדה עבור הבסיסים כבר הנחתי שהמיני הוא לא כל כך "מיני".

לאחר שליפת הרמקולים מהקופסאות, דבר שדרש אקרובטיקה יחד עם מאמץ פיזי לא קטן כבר הייתי בטוח שההערכה הראשונית שמדובר ברמקול קטן שגויה מהיסוד ומדובר ברמקול דיי גבוה ועמוק מאוד אם כי צר יחסית.

Usher Mini Two


על החברה


אני מניח שלא נמצא הרבה חברים שלא שמעו על חברת USHER הטיוואנית. החברה שמצליחה ליצר ולשווק מוצרי אודיו (בעיקר רמקולים) בעלי עיצוב מיוחד, סאונד מפתיע אך עדיין לשמור על רמת מחירים "שפויה" זוכה לחשיפה תכופה בין אם בביקורות סביב העולם, בפרסים המוענקים לה או כפי ששמעתי לא אחת ממבקרים שהתרשמו עד מאוד ממוצריה בתערוכות (לדוגמה CES).

עוד על החברה ניתן לקרוא בסקירת ה- BE-718.

סידרת ה- Dancer


סידרת ה- Dancer הנה הבכירה מבין ארבע סדרות הרמקולים של USHER. היא מונה שבעה (!) דגמים שונים החל מה- BE-718 (מחירון ארה"ב 2,795$) ועד ה- BE-20 (מחירון ארה"ב 18,860$).
מלבד אחידות מסויימת בתחום הדרייברים (בעיקר הטוויטר) הסדרה מכילה גם אלמנטים עיצוביים משותפים כגון פאה קידמית שחורה בגימור לק, תיבות עמוקות ההולכות ומתחדדות בעומקן (מעבר לצורת ה"טיפה" המסורתית) וגימור עץ בצורת "שכבות" סטייל סונוס פאבר.

Usher Mini Two


מיני מי?


ה- Mini Two אינו רמקול קטן כלל, זאת כבר אמרנו. הוא מתנשא לגובה של 122 ס"מ (כולל ספייקים) ועומקו כ- 50 ס"מ.

הרכב הדרייברים בנוי מטוויטר הבריליום המפורסם של הסדרה ה- 9980-20BEA שכיכב גם ב- BE-718 ומשני וופרי 7" הממוקמים מעל ומתחת לטוויטר במערך D’Appolito המפורסם. כן כן, המערך המפורסם הוא פרי המצאתו של אותו ד"ר Joseph D’Appolito המשמש (או לפחות שימש) כאחד המתכננים האקוסטיים של USHER.

Usher Mini Two


בן זוגו של ה- Mini Two ה- Mini One מהווה גירסה מוקטנת שלו בעלת וופר 7" אחד. אני מניח ששני הדגמים החדשים האלו נכנסו לליין על מנת לתת מענה לפער המחירים הרחב בין ה- BE-718 ל- CP-8571 (מחירון ארה"ב 10,200$).

עיצוב הרמקול לא קונבנציונאלי והוא סוחט מחמאות ושאלות מהאורחים התמימים.
אנו מתחילים בבסיס מתכת כבד בעל ארבעה ספייקים מוזהבים וצורה לא טריויאלית לתיאור (הסתכלו בתמונה :) ) אליו מוברגת התיבה הראשית.

Usher Mini Two


התיבה בעלת פרונט בצבע בלאק פיאנו איכותי למראה ולמגע חתוך בזוית בדפנותיו מה שמעניק לרמקול מראה צר יותר. בתחתית נמצא את לוחית הלוגו הנאה ואת הפורט הרוחבי והנמוך.
שלושת הדרייברים ממוקמים כאמור במעלה הדופן הקידמית השחורה ועושים שימוש בשני גרילים עגולים המכסים רק את הוופר (כאן אציין שלא ממש אהבתי את מראה הגריל, הוא מזכיר קצת חלונות של צוללת, אבל הוא בהחלט מספק אפקט עיצובי לא שיגרתי).

Usher Mini Two


מאחורי הפרונט השחור נמצא את המשך התיבה, בנוי כאמור בצורת שכבות ובצבע עץ מעט אדמדם ויפיפה. בניגוד לטרנד, החלק האחורי של התיבה לא מצופה בלקה מבריקה, למרבה הפלא זה דווקא נותן תחושה יותר איכותית ופחות מצועצעת.

בחלק האחורי (הצר מאוד!) נמצא את ארבעת הטרמינלים האיכותיים על גבי פלטת מתכת בצבע זהב/נחושת, אך הפעם מסודרים בטור ולא בשיטה הקונבנציונאלית.
מצאתי את הסידור הזה לא כל כך נוח בכבלים בעלי מפתח חיבור קטן, אך לא היה כבל שלא הצלחתי להשתמש בו.

Usher Mini Two


מלבד הגרילים אהבתי את העיצוב של ה- Two. הוא נראה מיוחד, מרשים בגודלו ובאופן כללי ממש כמו אחיו הקטן, נראה יקר הרבה יותר מתג המחיר שלו.
עוד אלמנט מעניין הוא שכאשר צופים ברמקול מקדימה רואים רק את הצד השחור שלו, ומכיוון שהרמקול צר והדופן הקידמית חתוכה בזוית הוא די נעלם בחדר (בטח על גבי הרקע השחור שאצלי).
הרמקול משנה לחלוטין את תפיסתך אותו בזויות אחרות. מהצד הוא נראה מאוד גדול (עקב עומקו) ויוקרתי בזכות שילוב הצבעים.

הנתונים היבשים של ה- Mini Two מצביעים על נצילות לא רעה של 90db אך עכבה נומינלית של 4ohm. טווח התדרים המוצהר (בסטייה של עד -3db) הינו 28hz – 40khz.

הסאונד


זוג ה- Mini – Two הגיעו אלי כמעט חדשים אך עם כמה עשרות שעות עבודה מאחוריהם כך שלא הייתי זקוק להריץ אותם. ואכן במשך תקופת המבחן (הארוכה יש לומר) לא חשתי בשינוי גדול (אם בכלל) בפרזנטציה או בתחום הטונאלי.

הזמן שהזוג הזה בילה כאן איפשר לי לבדוק אותם עם לא מעט אמצעי הגברה בעלי הספקים שונים (אם כי טרנזיסטוריים כולם) ואף אחד לא התקשה להזיז אותם בקלילות (אם כי ההבדל בנצילות והעכבה מה- WLM האישיים שלי היה מורגש).
מכשיר נוסף שנבחן (גם) על ה- Mini Two הוא ה- NAT (קדם מגבר מנורתי) שלמעשה התאים להם יותר מאשר ל- WLM.

בסשני ההאזנה הבאים אני מתאר את הסאונד בשילוב סטאפ ה- MBL אלא אם מצויין אחרת.

Ron Carter – The Bass And I
האלבום שהוקלט ב- 97 באולפני RVG מהווה אצלי אבן דרך משום שלא יוצא לי להאזין הרבה לסוג מוזיקה כזאת שהוקלטה בשנות התשעים (למעט אולי כמה הקלטות של ריי בראון). יש שיחשבו שהאלבום משעמם או old fashioned, אבל אני בהחלט מחבב את השילוב המאוזן כאן בין לחנים מוכרים וכמה מקוריים.
לדוגמא בטרק האחרון – I remember Clifford (כן, של Golson) מתחילים בקצב רגוע, אפילו יותר מהביצוע של Golson ו Farmer והשילוב עם כלי ההקשה נשמע לי בהתחלה דיי מוזר, אך הסולו האחרון של קרטר איכשהו נותן לכל הביצוע הזה מן גושפנקה.
ה- Mini Two מפלפלים את האוירה בתופים מהירים וכלי הקשה המפתיעים בהופעתם בפינות שונות לרוחב (ועומק) הבמה.
קרטר מצידו מקבל את כל הטווח הטונאלי לו הוא זקוק, החל מפריטות מהירות בתחום הגבוה ועד לפריטות איטיות בתחום הנמוך, מה שנקרא במחוזותינו "באס מתחת לבלטה".
הפסנתר מקבל את מירב הבמה וממלא אותה באמינות, אך לעיתים מרגיש כי הוא מוקלט קרוב מידי.

Stan Getz & Laurindo Almeida
האלבום הנפלא של גטס ואלמדה הוא כמובן אלבום חובה לאוהבי הבוסה נובה, אך אני לא רואה איך אפילו מישהו שאינו חובב הז'אנר נשאר מולו אדיש.
דרך ה- Usher הסקסופון של גטס מעביר 100 אחוז מהצליל ו- 150 אחוז נשמה של האמן. גם כשהצלילים מגיעים גבוה בטווח הטונאלי הם לעולם לא מכאיבים או מגורענים ושומרים על רכות מבלי להיות סתומים או סלחניים מידי.
הגיטרה האקוסטית של אלמדה אשר לקחה על עצמה את תפקיד הליווי נחבאת בדר"כ מאחורי הסולן אך ה- Mini Two מצליחים להוציא בצורה שקופה וחסרת מאמץ את מלוא הצלילים שהיא מספקת.

Nick Drake – Bryter Layter
מי שעוקב אחר הפורומים בטח יודע שאני לא מחובבי מה שאני מכנה – זמרי "רוח רפאים".
כאלו שנשמעים תמיד רחוקים מהמקרופון, שרים לעצמם חלש, ופשוט לא מצליחים לעורר בי רגשות.
(דבר הגורר ויכוחים, ריבים ולעיתים אף אלימות בקרב הנהלת האתר עקב חיבתו הבלתי מוסברת של אפי לניל יאנג)
האלבום הזה קצת יוצא דופן מצידי, הוא מהווה כזאת קלסיקה שגם לי קשה להתעלם ממנו.
כשמוסיפים למשוואה את הטוויטר הפתוח והמפורט של האושר אני כמעט יכול להנות מהאלבום.

כאשר שילבתי את הפליניוס Hiato במשוואה, העובדה שהוא דחף את הגבוהים יותר מהר ויותר רחוק רק עזרה להוציא עוד קצת עניין מהביצוע הזה. בסוף האזנתי לכל האלבום ואפילו נהנתי.

Nina Simon – I Put A Spell on You
משום שהטוויטר כל כך פתוח והצטיין עד עכשיו הרגשתי חובה לאתגר אותו במצב יותר קיצוני.
מעריציה של הגברת סימון בוודאי יודעים שהרבה מהאלבומים שלה לא עברו טוב לפורמט ה- CD אם לומר זאת בעדינות. יתכן שבמדיומים אחרים האלבומים נשמעים יותר טוב, אך בפורמט CD לעיתים קרובות מידי קולה של סימון עולה לגבהים שנראה שעברו את מגבלות המיקרופון או אחת המדיות שבדרך.
האלבום שבנידון אמנם לא מהדוגמאות החמורות לתופעה, אך גם בו עלול קולה של סימון לצרום בקטעים מסויימים.
פה זוג ה- Mini Two ממש עקפו את כל ציפיותי, לא הצלחתי לגרום לעצמי שום אי נוחות בכל רמת ווליום שניסיתי. וכעת, ללא אותה אי נוחות, אתה לא יכול שלא להתענג על כל אחד מהביצועים באלבום. אני לא חושב שאי פעם נהנתי כל כך מההאזנה לאלבום זה, ועוד אני משוגע על התוכן המוזיקלי שבו...

Alicia Keys – Songs in A Minor
על האלבום הזה בוודאי לא צריך להרחיב, אלבומה הראשון של אליסיה זכה בהכרה, מכירות ופרסים (כולל איזה מיליון גראמי'ס). מאז שרכשתי את האלבום מעולם לא ניגנתי אותו לשם הנאה פרופר, אך אני כמעט תמיד מנגן אותו בבחינת ציוד.
אני דווקא יכול להנות מהתוכן המוזיקלי (אם כי קצת מאוס), אך לא יכול להנות מהביצוע דרך הסטאפ האישי שלי.
למרות שאני לא יכול למצוא כל פסול בתחום הטונאלי (אולי היה עוזר קצת יותר באס אבל זאת לא הבעיה) זה פשוט לא מתחבר... זה כמו לקחת זמן מהגבעטרון לשיר את Falling. סליחה Fallin’.
ה- Usher לא שינו הרבה במקרה הזה. וגם אם התוצאה היתה (אולי) מעט יותר טובה מאשר עם ה- WLM זה עדיין לא זה.
(אגב, התופעה דומה בכל ארבעת הדיסקים של הזמרת שברשותי)

דווקא הפליניוס הוא זה שהציל את המצב. למרות שלא היה הבדל טונאלי דרמטי, הקצב שלו פשוט יותר התחבר עם המוזיקה. אמנם לא בדקתי את שאר האלבומים אך אני בטוח שגם הם היו משתפרים בשילוב הזה.

(ה- Atoll אגב החזיק את האלבום הזה אפילו יותר טוב, גם בשילוב ה- Mini Two, מעבר לקצב קיבלנו גם בוסט בבאס שבהחלט מתאים לז'אנר)

שלמה יידוב – ימים לבנים האוסף
כשהחזרתי את Songs in A Minor למדף ה- פופ/רוק/R&B/אלטרנטיבי (מה זה אומר שהם כולם אצלי באותה קטגוריה?) נתקלתי במדף הישראלי וחשבתי שיהיה נחמד להוסיף לבחינה דיסק שכזה.
בחרתי באלבום האוסף של יידוב, שבסיטואציות מתאימות יכול להעיף אותי למחוזות רחוקים.
דווקא כאן לא הצלחתי להנות מהאלבום כפי שאני רגיל. אמנם זה דיסק אוסף ולא כל הטרקים שומרים על אחידות סונית, אך קולו של יידוב תמיד היה קטן מהרגיל, מה שגרר תחושה מעט מלאכותית ופחות מרגשת.

Johnny Hartman – For Trane
אלבום זה של הרטמן מורכב משילוב שני אלבומים שונים שהוקלטו יחד בסוף שנת 72 בטוקיו. הראשון Trane’s Favorite מתוכו נלקחו חמשת הטרקים הראשונים, ו- Hartman meets Hino מתוכו נלקחו ששת הטרקים הנותרים.
למרות שהאלבומים הוקלטו באותם סשנים, ניתן להבחין בהבדל סוני בין הטרקים של שני האלבומים, אני מניח שהאלבום פשוט לא הופק מהמאסטרים.

אני ידוע כמי שאינו אוהב החלפת מקצבים קיצונית באותו אלבום, אך כאן מסיבה כלשהי זה לא מפריע לי, אולי משום שלמרות השינוי במקצבים ישנו עדיין חוט מוזיקלי עבה המקשר בין הטרקים.
ה- Mini Two הצליחו לספק בסיס ראוי לאלבום הזה על כל גווניו. החל מ- My Favorite Things הקיצבי בו מאלתר הרטמן בקולו ממש בסיגנון קולטריין, דרך Summertime שמעולם לא שמעתיו כל כך מלא נשמה, כבדות וקושי כמו בביצוע הזה ועד My Funny Valentine האיטי והמרגש.
האושרים ממש הפכו את עורם על מנת להתאים לביצוע (מדובר כמובן בתחום המוזיקליות והפרזנטציה ולא בתחום הטונאלי).

Usher Mini Two


סיכום


הזוג הריצפתי הזה מילא את ציפיותי באופן מלא. קיוויתי שהוא ישמור על אופיו המיוחד של ה- BE-718 אך ימלא גם את התחום התחתון והוא עשה בדיוק את זה, ויותר.

אולי כבר הזכרתי את זה בעבר, אך איכשהו בדימיוני תמיד דימיינתי טוויטר בריליום כטוויטר סופר מפורט אך קשה ובעל פוטנציאל "לנסר" ולהכאיב (כל זאת לפני ששמעתי אחד כזה). המציאות לימדה אותי, כבר עם המפגש ב- BE-718 שמדובר בטוויטר מצויין, לא רק שהוא לא בעל פוטנציאל "ניסור" גבוה מהרגיל אלא שהוא ממש ההיפך המוחלט.
הוא מצליח לשמור על פתיחות, חיות, ומתן תחושת "אוויר" וריאליסטיות ובאותו הזמן לשמור על עידון ורכות. הוא לא הכאיב לי אפילו פעם אחת בכל תקופת המבחן, גם בקטעים שהייתי סולח לו אם היה עושה כן.

והפעם, השילוב עם תיבה גדולה ושני וופרים הפך את החבילה לתואמת לחדר ההאזנה שלי. עכשיו עם יכולת להזיז יותר אוויר הרמקול יודע לספק כאן באס במידה מספקת (אולם לא הייתי מגדיר את הרמקול הזה כמכונת באסים אימתנית, וטוב שכך), מה שהשלים יפה את שאר הטווח הטונאלי וסיפק תוצאה מאוזנת ויפה.

למרות גודלו שאינו צנוע אני מוצא את הרמקול הזה מתאים גם לסלונים קטנים/בינוניים או חדרי האזנה קטנים ובולעי באס. עיצובו של הרמקול די מעלים אותו בחדר כך שהוא לא יראה מכביד, ואיזונו הטונאלי והפורט הקידמי לא יקשו על הצבתו בחלל.
בעלי חדרים גדולים מאוד או בולעי באס כמו שלי יוכלו לחיות גם עם הדגמים הגדולים יותר בסדרה, בעלי חדרים קטנים יעדיפו אולי את ה- BE-718 אשר מספק המון תמורה לכסף ומשמש גם כ- "תכשיט" אסטטי, בטח בשילוב הסטנד המקורי.

Usher Mini Two


ציוד בדיקה


מקור: MBL 1531, SB3
הגברה: MBL 5011, MBL 8011, ATOLL IN200, Plinius Hiato
כבילה: ELROD, MBL, SILTECH, Anti-Cables

נתונים טכניים


טווח תדרים: 28hz – 40khz
נצילות: 90db
עכבה: 4ohm
משקל: כ- 40 קילו (ליחידה)
מידות: גובה 122 ס"מ, רוחב 23 ס"מ (לא כולל הבסיס), עומק 50 ס"מ


מחיר: 23,000 ש"ח
יבואן: סבו אודיו




hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות