טוב, אז Pure Pleasure הם באמת אחלה לייבל. בחירה טובה, הדפסות טובות, רימסטר טוב. בחירה מעולה של חומרים. האמת שלא ידעתי שהם הוציאו את New Bottle Old Wine. הוצאה שלהם צריכה להיות יותר מבסדר.

אבל, אל תצפה לאותה רמת מדהימות של ה-Tone Poet. אלו, כחיקוי/המשך של Music Matters, הם תקליטים באמת דפיניטיביים (בהנחה שישמרו על הרמה). קודם כל, כמו שכבר עלה פה, ל-PP מתוקף מיקומם באנגליה, יהיה קשה מאד להניח יד על הסלילים המקוריים, ויותר סביר שהתחילו עם עותק. שתיים, קווין גריי. שלוש, קווין גריי. ארבע, ג׳ו הארלי שאחראי להפקה ולוקח את זה בשיא הרצינות. גם ברמת האריזה זה לא יהיה קרוב בכלל. כמו שאלוני אמר, הסדרה החדשה עושה בית ספר לאיך אפשר להוציא משהו הכי איכותי שאפשר באותו המחיר.

מצד שני יכול להיות שהעניין הוא העדר תמונות הסשן של וולף בסשנים הקלאסיים.

אני מסכים, כמובן, למרות שבפירוש מעדיף את העטיפות המפונפנות. חלק מהחוויה מבחינתי. לא צריך לספר לך כמה אני אוהב את הקונספט הזה (עכשיו קיבלתי את שארית ה SRX מ-MM שהבטחתי לעצמי ולך שלעולם לא אזמין כי מי צריך את אותו דבר ב-33 ו-45). רק כל הזמן חושש משטויות של תאגידים שבשביל שני סנט לתקליט ישפכו את התינוק עם מי האמבט. הסט הראשון הפריך את חששותי לגמרי. מקווה שימשיך לנצח.