בוב דילן וניל יאנג, שניהם במסגרת סיבוב הופעות באירופה, החליטו לאחד במות, לערב של שתי הופעות עוקבות, אחת אחרי השנייה. האירוע התרחש פעמיים- 12 ביולי בהייד פארק, לונדון, 14 ביולי בנואלן פארק, קילקני, אירלנד. התיאור כאן מתייחס לזו האחרונה בקילקני.
דילן, 78, סיים בקילקני סיבוב של 38 הופעות באירופה השנה. יאנג, 73, הגיע ללונדון ואירלנד גם לאחר מס' הופעות באירופה, וגם עבורו זה סיום הטור. דילן מריץ מופע בלוז/רוק נ רול/סווינג כבר שנים, כשהוא על הפסנתר, פה ושם גם מפוחית, עם עוד ארבעה נגנים. הפורמט דומה למה שעשה כאן בארץ לפני 8 שנים, אלא שעכשיו הוא כבר לא נוגע בגיטרה לכל האורך. יאנג, מופיע כבר שנים עם Promise Of The Real , להקה בראשות האחים לוקאס ומיכה נלסון, בניו של ווילי.
נואלן פארק, קילקני, סוג של איצטדיון, יציעי ישיבה, ועמידה בכל השטח המרכזי. צפוף מאוד, נראה כמו 80-100 אלף איש.
יאנג והלהקה עולים קצת אחרי 18:00, לכמעט 15 דקות של Like an Inca, שיר נהדר וסוחף עם קצב מעולה, מתוך Trans . השיר הזה הוא גרסה מאוחרת יותר ובטקסט שונה של Hithchiker, שלא יצא בזמנו, חודש על ידי יאנג לקראת Le Noise , ויצא באלבום שקרוי על שמו ב 2017. הביצוע בהופעה מצוין, חזק. ההמשך עם Mansion on the Hill מתוך Ragged Glory (עם הקרייזי הורס). יאנג משלב לאורך ההופעה עוד שלושה שירים מהאלבום המעולה הזה, אולי בגלל שהבטיח להוציא גרסה חדשה וארוכה יותר שלו בהמשך השנה. (אצל סטיב הופמן אומרים שהוא לא עומד בהבטחות מהסוג הזה, וכמה דומות פוזרו בשנים האחרונות. הוא גם הבטיח שההופעה בקילקני תעלה בארכיב, מה שלא קרה בינתיים). בכל אופן, למי שלא מכיר אותו, מומלץ מאוד.
הרצף האנרגטי מסתיים בשיר הששי, עם Throw your hatred Down מתוך Mirror Ball. מעבר לארבעה שירים אקוסטיים- From Hank To Hendrix בהתחלה, לאחריו Heart of Gold ובהמשך Human Highway ו Old Man . כיף. הקהל שר אתו. יאנג חוזר לקצב עם Fuckin Up , ומכאן נשמרת שוב העצמה עד לסיום עם Hey Hey My My ו Rockin in the Free World שם יש קצת טיזינג קצת מתמשך מדי עם הקהל. סך הכול שעתיים נטו. אם לא הייתה הופעה נוספת אפשר היה לצפות לעוד חצי שעה בטח.
דילן והחבורה שלו עולים אחרי חצי שעה הפסקה. דילן בלבוש המסורתי שלו סטייל לאס וגאס, מהשנים האחרונות- מכנסיים מעין סאטין שחורים עם פס לבן בצד, מגבעת לבנה , חולצה לבנה, עניבה מנוקדת רפויה, וז'קט שחור. ברפרטואר- חוץ משיר אחד באמצע, זו חזרה מבחינת הסט על זו שבהייד פארק. מתוך 20 השירים, ארבעה שירים מ Time Out Of Mind, ארבעה מ Highway 61 Revisited .הוא פותח בקצב הבלוז עם Ballad On a Thin Man וניכר שהוא במיטבו, וקולו נותר חזק, מדויק ודומיננטי. הקצב הבלוזי/ג'אזי מביא חלק מהקהל ברחבה המרכזית לרקוד. זה בעצם סוג של הופעה סלונית באיצטדיון. ההמשך עם It Ain't Me, Babe , Highway 61 Revisited ו Simple Twist Of Fate . המעבר ל Can't Wait מסמל את הרוח הרומנטית של ההופעה. לא מעט שירי אהבה, חוץ מאלו של TOOM גם Girl From The North Country , אותו שר דילן בריכוז.
בסיום Pay in Blood עולה ניל יאנג לבמה. רגע מרגש כמובן, גם על רקע העובדה שבהייד פארק לא היה משהו משותף. פעם אחרונה כזו הייתה לפני 25 שנים. הם שרים את Will The Circle Be Unbroken , המנון מסורתי בן למעלה מ 100, שחודש בידי שושלת משפחת קרטר. השיר מתאר לוויה ואבל של המספר על מות אמו, אבל יש בו גם נימה אופטימית מסוימת. יאנג ביצע אותו מס' פעמים בעבר. דילן ב 75', במסגרת ה Rolling Thunder Revue . ככל הנראה ביצעו אותו גם יחד באותה תקופה. ניכר שהם נהנים. כיף גדול.
דילן ממשיך עם Like a Rolling Stone שזה סוג של להיט מבחינת הקהל, ומדגיש שוב ושוב את How does it Feel במעין נהמה. ברצף שעד הסיום הכי אהבתי את Girl from the North Country ואת הרצף של Sick Love ומיד אחריו את Thunder on the Mountain אותו הוא עושה קרוב מאוד למקור, בסגנון ג'והני בי גוד. הוא מסיים בהדרן עם Blowin' ועם It Takes a lot to Laugh, It Takes a Train To Cry , וחותם 5 שעות של חוויה נהדרת.
עד כה לא מצאתי וידיאו איכותי כלשהו מהמופע, אבל בכל זאת מעביר לינק למשהו שכדאי לשמוע למרות איכות הצילום והסאונד הלא משקף.
