אתם יודעים, יחסית לאודיופיל שמבלה הרבה בפורומים (ומול המחשב בכלל) אני לא מאלו שחופרים באתרים סביב העולם, בודק מה הציגו בכל תערוכה, מה אהבו ומה פחות. אני לא מזהה לי מושא תשוקה חדש על פי תמונות או מה כתבו על מוצר זה או אחר.
זאת הסיבה שאת חברת Tidal הכרתי כמעט רק בשם עת נכנסתי לחדרה המפואר והמזמין בתערוכת מינכן השנה.
מולי ניגלו שני מגדלים שחורים שהתבררו כרמקולי Sunray של החברה (7 דרייברים, 4 וופרים 9" שניים בכל צד, אחד בחלק העליון ואחד בתחתון, שני דרייברי מיד 7" וטוויטר - כולם תוצרת אקיוטון במיוחד עבור Tidal).
אלקטרוניקה של Tidal בעיצוב המוכר - שחור עם נגיעות ניקל. זאת כללה את הפרה Precensio הלוקח את רכיב ה- phono stage לרמה אחרת עם שסי נפרד ואופציה לשלושה ראשים בו זמנית.
וכמובן ארבעה (!) מגברי מונובלוק Impact.
על המקור האנלוגי היה אחראי DaVinci In Unison ועל הדיגיטלי שרת מוזיקה של AudioNec.
אוקי, חדר מרשים ויזואלית הוא לא ערובה לסאונד, את זה למדתי עוד בתערוכה הראשונה בה ביקרתי. עם זאת, נעימות החדר תורמת ל- State Of Mind כפי שתאורה נכונה וחדר לא מבולגן עוזרת לי בבית...
אבל רק כשהמחט נכנסה לגרוב בפעם הראשונה נמרח חיוך על שפתי.
התוצאה דרך הדה-וינצ'י, במקרה הזה תקליט ג'אז, היתה מהנעימות והמערבות ששמעתי בתערוכה.
והמיוחד הוא שאלו לא היו אלבומי שוויץ פרופר כפי שהודגמו ברוב החדרים, נכון, בדר"כ אלבומים שמוקלטים טוב (לא כולם) אבל גם בעלי תוכן מוזיקלי שהסטאפ הזה הצטיין בהעברתם ללא שום ספק.
מעל לכל היה שם רגש, זה משהו שאני לא רגיל לשמוע מרמקולים קרמיים. לדוגמה מהחדר של Marten ואורפאוס אני ממש לא התלהבתי כמו חברי אביעד, אני השתעממתי שם לגמרי (ולא, זה לא בגלל המוזיקה הקלאסית
). זאת היתה מבחינתי פרזנטציה אנליטית ומשעממת.כאן, ההיפך הגמור, יש הרבה בשר בתחום הנמוך והמיד והגבוהים לא קרים ולא אנליטיים. מוזיקליות בשילוב נכונות טונאלית.
גם המציג היה מאוד נחמד, ידע לבחור אלבומים טובים ומגוונים ובעיקר לא אלבומי תערוכה (אגב, היה קצת שינוי בתחום הזה השנה, ננסה לזכור לפרט בסיכום התערוכה).
בזמן שהחליף תקליטים יצא לא פעם להאזין ל- AudioNec כמקור דיגיטלי.
זה הפך את הסאונד ליותר "אודיופילי" ואובר מדוייק (אם יש דבר כזה). מבחינה סונית הוא היה מצויין, נכונות טונאלית, שום דבר לא חסר, שום דבר לא מוגזם, באס טוב, צליל פתוח, מגלים הרבה רבדים בתוך ההקלטה.
אבל וואללה, הקסם המוזיקלי ששמענו קודם די הלך לאיבוד. התוצאה היתה טובה בפני עצמה אך החווירה לעומת הפטיפון.
חוזרים לפטיפון באלבום ווקאלי ווואו, שוב אתה נכנס לתוך המוזיקה וההקלטה, שוב מוזיקליות ללא פשרות כולל שקט אפילו שמדובר בפטיפון (לא, אפילו אין פיצפוצים), קולה של הזמרת נפרד מהכלים למרות ההקלטה הלא קלה.
בכלל, ה- In Unison הרגיש לי כאחד המקורות הטובים ששמעתי בתערוכה, הוא גרם לי לחשוב מחדש על סדר העדיפויות שאימצתי לי בזמן האחרון (קודם מחשב אחר"כ, אנלוגי) אך תוצאות ומסקנות עדיין לא התקבלו.
הדבר השלילי היחיד שיש לי לומר על הסט הזה, וגם זה די בהתעקשות, הוא שהיה מן פואנציאל לחריפות, הוא לא ממש הגיע לידי ביטוי, הוא לא ממש הפריע לי, אבל הוא היה קיים.
מזל.
, 
