כבר מזה חמש, שש שנים שאין ברשותי מכשיר סידי. עברתי לנגינה מקבצים + דאק כבר בימי הסקויז בוקס העליזים, וכבר שלוש שנים שיש ברשותי מחשב יעודי. מעולם לא הבטתי אחורה מהבחינה הזו, אבל מבחינה אחרת אני בהחלט תקוע בעבר. בחודשים האחרונים כמעט ולא הפעלתי את המחשב והממיר. זה לא שהיייתי מרוצה מהסאונד, פשוט רוב הזמן האזנתי לפטפון החדש/עתיק שברשותי, ושאבתי ממנו הנאה רבה. תוסיפו לזה את העובדה שרוב הרכישות האחרונות שלי היו של תקליטים, ושאין לי הרבה דיסקים חדשים....כך שהתחלתי להשתעמם מספרית הדיסקים שלי, שכמו שאני מבין אינה גדולה בהשוואה לכמה מהחברים כאן (יש לי בין 10 ל 20 דיסקים, רובם דיסקים הדגממה אודיופילים של אייר, מקינטוש והשאר אפקטי סאונד*)
לפני כמה ימים התברר לי שהשירות של טידל, סטרימינג של קבצי לוסלס באיכות סידי, זמין בקנדה. מייד נרשמתי לניסיון, ודי מהר החלטתי שזה בהחלט שווה את המנוי החודשי בן העשרים דולר (בינינו, סידי וחצי לחודש). כבר בתום התקופה הזו אני מרגיש שמדובר, מבחינתי לפחות, ברעידת אדמה תפיסתית-ולא בעניין של איכות הקול, אם כי זו חשובה מאוד. הכל נשמע מצויין, ללא שום בעיות, גיהוקים, שיהוקים או פיפסים. אין הבדל שמשנה עבורי בכל האמור בקבצים ברזולוצית סידי, ולא ממש אכפת לי שאין קבצים ברזולוציה גבוהה יותר.
לא, העניין קשור לצורך להשתחרר מהתפיסה המיושנת הזו של ״בעלות״ על מוסיקה אחרי שהתרוץ של ״איכות נחותה״ כבר לא תופס. אני מוצא עצמי מקשיב למשהו חדש, שלא שמעתי/רכשתי/הכרתי בעבר, ואומר לעצמי ״את זה אני צריך לרכוש״, ואז עונה לעצמי, ״זהו, שלא״. אבל הדחף המותנה הזה, שנרכש במשך שנים רבות של איסוף תקליטים, קלטות, סידי ולאחרונה קבצים, הדחף הזה לא יוותר בקלות.
ומה יקרה אם אפסיק לשלם את דמי המנוי, אני שואל את עצמי, לאן יעלמו הקבצים ״שלי״? הם יעלמו. יתאדו אל האתר ואני אשאר ללא קבצי לוסלס משלי אבל עם המון מקום במדפים. כמה שאני כותב, כך זה נשמע לי יותר מגוחך וכל-כך-המאה-העשרים, שחלפה ועברה לה. כן, אמשיך לרכוש תקליטים, אבל כבר די ברור שההיצע האינסופי הזה (מבחינת היחס בין ההיצע וזמן ההאזנה שלרשותי) יעשה משהו להרגלי ההאזנה והרכישה שלי וליחס אנלוגי דיגיטלי.
כעת אני מקשיב לדיסק שהוקלט במלאת חמש שנים למותו של מאיר אריאל. קודם לכן האזנתי לרוברט וייאט, ולפני כן ל״רעש לבן״ ודיויד בואי. סוג של הרעלת קפאין, בלי הרעידות.
מישהו אמר דאק חדש?
*
לא באמת