"הכל אמת".
כל ניסיון להכיר את המוסיקה של שנות הששים יגיע, בסופו של דבר, לתהיה אודות האלבום Smile של The Beach Boys. האגדה על האלבום הגנוז, הבלתי גמור, שכילה את כשרונו של בריאן וילסון של 1967-1666 ממש לאחר יצירת המופת Pet Sounds, האגדה הזו הזינה אלפי דיונים, כמה עשרות בוטלגים שניסו לערוך את ההקלטות שמצאו דרכן החוצה מאותו סשן. דיונים וסיפורים אודות אופן ההקלטה האובססיווי של וילסון, הסמים, הריבים והטירוף שהשתולל באולפנים ומחוצה להם, המכה שקיבל כששמע את סרג'נט פפר וההחלטה לגנוז את האלבום ולהוציא במקומו יצירה מסורסת והזויה, שענתה לשם האירוני Smiley smile. אכן, במקום לקבל A Teenage symphony to God (ההגדרה המקורית של וילסון לפרויקט), קיבלנו אלבום לא אחיד ברמתו, שעדיין כלל כמה שיירים חדפעמיים.
מאז סמייל, בריאן וילסון היה אדם אחר - מדוכא, מסומם ולא מאוד יצירתי. על פי העדויות, כל ניסיון להזכיר את האלבום ניתקל בתגובה לא מאוד חיובית מצידו. לגאון כמו וילסון (ואין הגדרה אחרת שמתאימה לכישרון הענק שלו, שדילן אמר עליו "they should put his ear in the smithsonian, man "
) הכישלון הזה סימן גבול שלא ניתן לעבור אותו. בקיצור, כמו שאומרים, מאוד לא נעים.
קפיצה קטנה ל 2004: אני עומד עם עוד כמה אלפים בפרמיירה הצפון אמריקאית של ההופעה החייה של סמייל, עם הלהקה החדשה והנהדרת של וילסון. הבלתי יאומן קרה: וילסון חזר לחומרים של סמייל, והקליט אותו מחדש, תו לתו עם להקה חדשה. הוא אפילו שב לעבוד עם התמלילן המקורי, והשלים קטעים שהיו חסרים להם מילים. כדי לשמר את האותנטיות, הוא הקליט עם קונסולות שפופרתיות מאותה התקופה.
אני ניתקלתי בדיסק תוך שיטוט מקרי בחנות תקליטים. מייד לאחר ששמעתי אותו בהתרגשות, ומאוד אהבתי, התחלתי לקרוא וגיליתי שוילסון מופיע בעיר מגורי בעוד חודש. לקח לי בדיוק 20 שניות לרכוש זוג כרטיסים במקום הטוב ביותר שנותר ולחכות עד ההופעה.
חודש לאחר מכן, אחרי קובץ שירים מדהים של הביצ' בויס, הוא ניגש לנגן את האלבום בשלמותו. כל מי שנמצא באולם יודע את הסיפור, קנה את האלבום והקשיב לבוטלגים. אני בין הצעירים, יש שם המון היפים מזדקנים, היפים לשעבר וסתם חובבי פופ, שבאו לבדוק כיצד האמן השביר הזה יעמוד במשימה הקשה מאוד של ביצוע האלבום האולטא מופק הזה מול קהל. איך היה? מעולם, לפני כן, ולא אחר כך (עד ההופעה של לאונרד כהן ב 2008) לא זכיתי למעמד מוסיקלי כזה: אנשים בקהל בכו לפני, תוך כדי ואחרי שנשלמו התווים האחרונים באלבום. זכינו כולנו להיות שותפים לרגע ענק, שגילם את הרוח האנושית והיכולת לנצח, להתגבר על תבוסות, השפלות והזמן העובר.
לאורך השנים הקשבתי לסמייל במגוון הזדמנויות, בהמון מערכות (שלי
) ותמיד נפעמתי מהחזון המוסיקלי הגורף שבו. אבל, כמו כולם, לא הפסקתי לתהות - איך זה באמת נשמע בזמן אמיתי, בלוס אנג'לס של 1966-1967. שמעתי בוטלגים, אבל חיכיתי לשמוע עוד.
ב 2011, אחרי המון דיונים, הודיעה קפיטול שוילסון ואחרים עומדים לשחרר את הגירסא הרשמית לאלבום הבלתי גמור. האלבום יצא בנובמבר 2011 ונקרא The Smile Session. הביקורות נשפכו, וכולם צינו את המקוריות וסברו שסוף סוף הבינו מדוע האלבום נגנז בשעתו: הוא היה כל כך לא Mainstream שהוצאתו על ידי להקת "פופ"כמו הביצ' בויס לא היתה מתקבלת בהתלהבות שסרג'נט פפר זכה לה. האמת, אין לדעת.
לפני שבוע קניתי את האלבום בגירסת הויניל שלו. הבחירה בויניל נעשתה משיקולים רגשיים ולא אודיופיליים (ממש לא אודיופילים, היות והנסיון הקיים שלי עם הדפסות חדשות של קפיטול נע בין המזעזע לסביר). מדובר בתקליט כפול, ששלושת צידיו הראשונים מוקדשים לרהקונסטרוקציה של סמייל. חשוב לציין - המיקס הוא
מונו וזאת משתי סיבות מוצהרות. האחת, זו היתה כוונתו המקורית של וילסון והשניה, לא כל ההקלטות ששרדו כוללות גירסת סטריאו. הצד הרביעי והאחרון כולל גירסאות סטריאו נהדרות לכמה מהשירים.
הרושם הראשוני שלי, לאחר האזנה רצופה כפול שתיים או שלוש, שהמיתוס המצטבר אודות "האלבום האבוד הגדול" לא הוליד עכבר. סמייל, בגירסה המקורית הוא יצירת מופת חד פעמית, מרגשת ומדהימה גם את אוזני העייפות, ששמעו את גירסת 2004 המליאה יותר. מה שיש בגירסת הביצ' בויס הוא סוג של רעננות, מקוריות וספונטניות שרק עכשיו אני יודע כמה חסר לי בגירסה המאוחרת. האזנה מתמשכת חושפת תובנות שחסרו לי בגירסא של וילסון.
ועוד דבר שחסר בגירסא החדשה, הוא תנאי הפתיחה עצמם- היא לא כוללת את הביצ' בויס. והלהקה הזו, בגירסא הקלאסית שלה, היתה ההרכב הווקאלי הטהור החשוב ביותר בפופ של שנות הששים. הביצ' בויס הציבו רף, שתיסכל גם את מקרטני ולנון.
The smile sessions מציג את בריאן וילסון בשיאו, אבל, באופן פרדוקסלי, לא את השיא של הביצ' בויס. אלה מיצו את עצמם כבר לפני Pet Sounds שהיה כבר יצירה פרטית כמעט של וילסון. האוסף הוא הזה מרגש ואפילו מפעים במקוריות, בהומור ובהשראות אליו. אחד המבקרים כתב על Smile שזהו אולי "התקליט החשוב היחיד של שנות הששים שאין לבוב דילן שום השפעה על יצירתו".
בקיצור, אם זה לא היה ברור- המלצה חמה. איך כתב מישהו על התקליט הראשון של פיל קולינס? "נגנו אותו עד שהמחט הופכת לאבק".
לֹינקים?
בבקשה:
Rolling Stone גארדיאןPitchfork
