תודה - שווה קריאה!

מנהל טוב צריך לשמור על עובדיו כל הדרך למעלה כי אם תבוא הנפילה למטה יש סיכוי שאנשים אלו יושיטו לו יד בחזרה וימנעו את הנפילה
יש אצלכם היהוד מה שנקרא "חטא היוהרה "בנאדם נהיה מנהל איכביר וכבר עלה לו השתן לראש מה שמרדים לו את תאי הרגש ומעיר לו את תאי השופוני

אני לא השתנתי לפני שנהייתי מנהל מסעדה וגם אחרי
אני עושה כל עבודה שצריך
אם צריך לתת יד בטחינה אני נותן
אם צריך להגיש או לנקות או כל עבודה אחרת-גם
בגלל זה אוהבים להתארח ולאכול אצלי במסעדה וגם העובדים (זעתר סאלים ועבדו )מרגישים כמו משפחה

חתיכת חפירה

כתבה על פוצים,
פוצים שתופסים תחת
ופוצים גדולים מהם, פוציי-החנאן,
שמרשים שיתפסו עליהם תחת.

בהיעדר הפידבק הפוצי הקבוע הזה,
הכל היה נעלם,
והייתה נותרת מאיתנו ערפילית גז.

אבל אני חושב היום שאין הצלחת הארגון (ואני לא מתכוון למסעדה או עסק משפחתי אחר קטן/בינוני) ללא הדבר המכוער הזה

"התכונות הבולטות היו אגרסיביות, מניפולטיביות, שקרנות פתולוגית,
תחושת גדלות והיעדר מוחלט של אכפתיות או רגש חרטה",

בוא נקביל את התיאור הנ"ל למערכת אחרת - המערכת הפוליטית :

כפי שהיא כיום, הפוליטיקה הדמוקרטית היא פילטר,
פילטר שדרכו עוברים בעיקר חארות,
ומדי פעם בטעות סטטיסטית עובר אדם-אמיתי
[ למשל, מכל צד של המפה, יוסי שריד או יובל נאמן, ג'ומס או בני בגין ].

זה שהודות לתכונות כמצוטט לעיל מתקדמים האגרסיביים זה לא חדש,
זה אפילו עתיק, מוטיב חייתי של כח : מילא שאצל חיות כח = כח וזהו,
אצל בני אדם מתפצלת הגדרת הכח ודרכי צבירתו לחיים שלמים.

צריך להיות אדם חלש, מפוחד ועלוב כדי לרדוף אחרי כח -
ובכלל, כדי לדרוך על אחרים ע"מ להגביה את עצמך.


"תוצאות המחקר הראו ששיעור ההפרעות הפסיכופתיות והסוציופתיות
בקרב מנהלים עומד על 3.9%, ואחד מכל 26 מנהלים סובל
מהפרעה פתולוגית של אישיות פסיכופתית.
שיעור זה גבוה פי ארבעה מאשר בקרב כלל האוכלוסייה האמריקאית."

התיאור הנ"ל מעניק 'יתרון' לכאורי לעובד שמקודם לניהול -
'היעדר מוחלט של אכפתיות או רגש חרטה"
זו תכונה חשובה במלחמה, וככל שגופים עסקיים גדולים נתונים במלחמה -
מדי יום אפילו. זה גם תואם יופי להגדרות הפסיכופאטיות.

מה יוצא ?
שאם אתה יוצא לקרב,
טוב שיעמוד רוצח פסיכופט בראש הגדוד שלך [ עבד טוב לרומאים ].

מה עוד יוצא ?
שעולם קפיטליסטי קיצוני מעודד תופעות כאלה במגזר העיסקי.

ומה עוד ?
שגם עולם אנטי-קאפיטליסטי לכאורה מצמיח המון מנהיגים כאלה,
מסטאלין ועד פול פוט.

אז מה בתכל'ס ?
האדם הוא חיה רעה, משוכללת יותר מכל חיה אחרת,
מקרב האדם הזכרים מצטיינים בכך בצורה יתרה,
מי שנמצא שם תקוע לנצח במעגל הסמסרה,
נטול מודעות לגמרי, חי כאחת החיות,
ויכול מבחינתי ללכת להזדיין.


פעם הייתי בעולם הזה,
של כסף וניהול ובכירים,
מתישהו נוצרות דילמות מוסריות ואתיות,
שמי שחי ולו בפסיק של מודעות,
לא יכול להיות 'היעדר מוחלט של אכפתיות או רגש',
פשוט כי אמא שלי חינכה אותי אחרת.

מזה נשאר לי להגיע לפורומים,
להוריד למישהו תראש,
להתפרע ללא רגש וכו',
ולהיות סלב כרצוני,
בלי שבהכרח משנה איזה פורום זה,
כמו פה.

זה ניסוי בבני אדם שאני עורך המון זמן,
והוא פשוט מעציב, עד שגם פה נהייתי נחמד,
סתם כי אחרת זו תת רמה, וכל אותם אנשי-שפיץ
חיים בעיני חיים עגומים מאוד, מכלים את ימיהם לחינם,
נולדים, מחרבנים ומתים מהר, נטולי יכולת התבוננות כלשהי,
ואם הם מנסים, פעם, להיחשף לביקורת - הם עלולים לקרוס
בהיעדר כל אותם מנגנוני הגנה וחומות ענקיות.

בקיצור,
פשול נאחוי

ובתור "סלב של הפורום" (בעיני עצמך לפחות ), אתה מרגיש שהתקדמת לאן שהוא לעומת החיים הקודמים\אחרים?!

נעזוב את ציחקוקי הרשת, זאת עבודה נרבדת,
בעוד זמן מה ייזכר מהדיאלוג הזה רק 'סלב'
וזה מספיק למייטננס. זה סתם.

"החיים", אתה יודע, זה נושא רחב מאוד, פרקטלי, בפועל,
ואז נשאלת השאלה מהי 'התקדמות' ואיך היא נמדדת ?
זה אינדווידואלי לחלוטין, אחד יגדיר התקדמות כרכישת בית,
השני כהפיכה להורה וכו'. מדדים כאלה תלויים בדבר.

כולנו מתקדמים לאותו מקום,
כולנו גוססים, כל אחד בקצב שלו,
יש בני 60 שגוססים נורא לאט וימותו בגיל 90,
ויש בני 15 שגוססים נורא מהר ומחר יידרסו למוות.

הקפטן,
קפטן יוסאריאן כמובן,
נגע בנקודה הזו של ''כמה מהר מזדקנים',
שיש צעירים שהם בעצם נורא זקנים ולא יודעים זאת.

הבודהיזם נוגע בזה כ'אשליית הקביעות',

אז, לאן מתקדמים, בעצם ?
והאם התקדמות היא שלילית או חיובית, בהינתן היעד האוניבסאלי ?
ואיך מתקדמים ? והאם ניתן בכלל לחזור לאחור ?
אולי ההתקדמות כפויה, נרצה או לא ? מה מודד אותה, זמן ? כסף ?
[ ע"ע משל הזן על הנהר ].

חשיבה ווקטורית כזו היא תרגום מטאפורי של קבעונות חשיבה
אצלנו שמקורם בשפה, נגעו בזה פרדיננד דה סוסייר,
ז'אק לאקאן, קלוד לוי שטראוס, ההוגים הסטרוקטוראליסטיים
והפוסט-סט' [ נניח פוקו ],
בנוסף נגעו בזה מצדדים אחרים רבים,
הסינתזה בין זן או טאואיזם לפסיכולוגיה וסטרוק',
יחד עם עוד כמה תחומים, מעניינת מאוד,
היא מתמצה בין השאר בחתירה לוויתור על האגו.

ובשורה התחתונה:
ועוד עצה מגיעה מפיה של דברה גרונפלד:
"יצא לי לשבת בטיסה ליד מנהל בכיר באחת החברות הגדולות באמריקה. בשלב מסוים הוא הרגיש שהמאוורר שמעליו מפריע לו. במקום להחליש את המאוורר או לכבות אותו הוא פשוט סובב אותו לכיווני, בלי למצמץ. בשנייה הראשונה נדהמתי מאיך שהתעלם לחלוטין מנוכחותי, אבל פתאום הבנתי משהו. אני יכולה לשלוח את היד ולהפנות את המאוורר אליו בחזרה".
צריך רק את הכוח להפנות את המאוורר בחזרה....