אחד החדרים הראשונים בהם ביקרנו היה של חברת TAD שם קיבל אותנו עם המון סבלנות המתכנן הראשי (של הרמקול) מר Andrew Jones.
את ה- Reference One כבר פגשנו בשנה שעברה, אם אינכם זוכרים תוכלו לרענן את הזיכרון כאן.
אך השנה במקום אלקטרוניקה מגוונת של יצרנים שונים הוצג הרמקול עם אלקטרוניקה חדשה של TAD (מר Jones סיפר לנו שהפרוטוטייפ של המגבר הוצג כבר לפני שנתיים וחצי ב- CES אולם רק לאחרונה לאחר שיפורים שונים הוא מרגיש שהוא מתחיל למצות את הפוטנציאל של הרמקול).
מבחינה חזותית ואופן הבנייה ניכר שמדובר במוצרי רפרנס מהמעלה הראשונה.
צמד המונובלוקים M600 הן זוג מפלצות בכל מובן. הספק של 300 וואט ב- 8אוהם (600 ב- 4אוהם), משקל של 90 קילו ליחידה ובניה של מינימום טנק. מה שנראה כסטנד שחור מתחת למגבר הינו בעצם חלק מהשסי (ושוקל בעצמו כ- 35 קילו).
המחיר כ- 57,000 יורו לזוג.
מקור ה- SACD D600 נכח גם הוא בעיצוב רובאסטי (לריכטר) ונאה כשהוא יושב על סטנד של HRS. כמה מדפים מתחת נמצא את ה- Power Supply (שחור).
המחיר כ- 27,000 יורו.
משום שהפרה של TAD אינו מוכן עדיין לתצוגה הסטאפ הורכב בשילוב פרה של Constellation Audio בעל עיצוב תואם במפתיע לנגן.
אך המקור בו השתמשו הפועל היה אותו מחשב Dell חלונאי (לא להתבלבל מהתפוח) שהכרנו בשנה שעברה, כשהוא מריץ קבצי הי-רז.
והרמקולים, כאמור, אותם Reference One בעלי טוויטר הבריליום והיחידה הקונצנטרית.
מחירם הצנוע עומד על 70,000 יורו.
עכשיו כשכתבתי את המחיר אני נזכר בהערתו של בובו יקירנו לגבי התייחסות למחיר המוצר. כשאני חושב על זה, אם הייתי מפנים את מחיר הרמקול בזמן ההאזנה הוא רק היה מקשה על המוצר עוד יותר.
יאללה לתכלס. טוב, החדשות הטובות הן שגם אחרי החלפת האלקטרוניקה המציגים המוכשרים עדיין ידעו לספק תצוגה ברמה מצויינת (מה שנקרא אצלנו First Class!).
אך, אני חייב להודות שהעדפתי את התוצאה של שנה שעברה.
נכון, עדיין יש משהו מרשים מאוד בצליל של הסטאפ הזה, פתיחות, שיחרור וסופר פירוט. אבל אם אתם זוכרים בשנה שעברה הלנתי שמשהו בסטאפ מזכיר לי קולנוע ביתי. הפעם הוא היה פשוט עם פחות נשמה. מוזיקלי דווקא אבל לא מצליח ממש לגעת בנימי הנפש.
עם זאת כל דבר שהודגם לנו נשמע טוב. בעצם הרבה יותר מזה.
הקלטת סטודיו בדיירקט טו דיגיטל גילתה תצוגה מאוד דינמית, הבאס הנמוך ביותר היה קצת לא מוגדר אבל אולי זה קיים בהקלטה (שאיני מכיר), התחום הגבוה יותר טוב אם כי הגיטרות נשמעו לי מידי פעם קצת מוזר.
באלבום ווקאל גברי חשבתי לעצמי עד כמה זה מרשים שכאשר אתה יושב כחמישה אולי שישה מטרים מהרמקול הוא יורה אליך את כל הפרטים הקטנטנים כולל תנועת הרוק בפה או נשימות חלושות וזאת מבלי להשמע קשה ואנליטי.
נוסיף את הקסטנייטות המרחפות וה- decay עם השפעתו על החדר ואולי נתחיל להבין מה כל כך מרשים פה.
בווקאל נשי כל האלמנטים עליהם דיברנו עדיין נוכחים (רזולוציה, הגדרה) אך בשיר מרגש כמו זה ששמענו צריך יותר נשמה וכזאת לא מצאתי כאן מספיק.
האלבום היחיד בפורמט רד-בוק (CD) היה של Hans Theessink ידידי.
האפקט של התופים על החדר היה די מדהים, איך הרמקול מילא את החדר ושלט בלחץ האויר אותו יכולת להרגיש בחזה.
אבל בעיקר אהבתי את ההדגמה הזאת משום שהיא נתנה כיוון להבדל שבין CD ל- הי-רז. ה- CD נשמע חלום, באמת, אבל הצלילות המקסימה בו היתה תמיד מוגבלת לטווח טונאלי מסויים, יכולת לשמוע גיטרה מעולה ומייד אחריה איזה כלי אחר דחוס. הקלטות ההי-רז היו שונות בהקשר הזה והיו יותר שלמות וקונסיסטנטיות. אנסה להבחין בזה בעתיד.
את הקטע הקלאסי אני משאיר לחברי אביעד, רק אומר שבקטע הזה אהבתי את הבאס (בעוד שבחלק מהקטעים האחרים הוא היה קצת בעייתי, לא רק הוא, עוד רגע אסביר) ועוד יותר אהבתי איך שבתוך קטע דינמי ועמוס פתאום הבליח איזה צליל עדין שלא הושפע מסביבתו (משולש כמדומני).
לגבי הבאס, החדר ובכלל. אני חייב לציין שבשנה שעברה, אחד הדברים שעשו את הדמו היה שבשום קטע ובשום ווליום לא הרגשת את השפעת החדר, או את השפעת הרמקול על החדר. השנה בכמה קטעים שונים הרגשתי עומס יתר של הבאס ומידי פעם של המיד הנמוך (לא מיד באס).
אך חיסרון זה היה פחות משמעותי מהנושא הקודם אותו הזכרתי. איכשהו הסטאפ איבד קצת מהנשמה והוא נשמע קצת יותר מכני. חבל, אם כי הוא עדיין בין התוצאות הטובות של התערוכה (לפחות בינתיים) ומעניין לאיזה כיוון יקחו את החדר בשנה הבאה.
(ברקצ, הבחורה החביבה הזאת נראית צעירה ויפה בכ-10 שנים במציאות אז הפעל את הדימיון בינתיים)
