עכשיו 19/03/24 04:37

פורסם: 02/02/11 20:49 ע"י aloni


Simaudio 750D DAC/CD Transport



Simaudio 750D


כשאדון ארמה אודיו היי-אנד הודיע לי בטלפון שהוא בדרך אלי עם הסימאודיו 750D ושאתכונן לשמוע פרטים בהקלטות שמעולם לא שמעתי, הבעתי סימני התלהבות כמצוות הנימוס, אך בלב חשבתי וואי וואי, גם ככה לציוד של סימאודיו ששמעתי יש צליל פתוח, מקווה שבסדרה הגבוהה הוא לא יהפוך לי למנסר.
אוקי, אני יכול להרגיע אתכם כבר עכשיו. הוא לא. למעשה ההבדל המשמעותי מה- 300D לדוגמה הוא דווקא בבאס, במיד באס, ואולי קצת במיד, אבל רגע, אופס, אני מקדים את המאוחר.

אבל אם אני כבר בשוונג אז כבר אגיד שזה חתיכת מכשיר, נו וגם עם חתיכת מחיר.

מתחילים מחדש בהתחלה.

Simaudio 750D DAC /CD Transport



יצא לנו כבר להכיר את חברת Simaudio במספר סקירות בעבר. התחלנו עם הצמד האקונומי i.5 ו cd.5 המשכנו לממיר 300D ולאחרונה למגבר המודולרי i3.3.
תמיד שמחתי (ותמיד אשמח) לקבל כל מוצר של החברה הקנדית לסקירה, אבל אני מודה שלאחר שלוש הסקירות הראשונות, כבר סיקרן אותי לשמוע מוצר מהסדרה הגבוהה הלא היא ה- Moon Evolution.

מי שהתייצב הפעם לשירותי היה ה- 750D DAC / CD Transport (מעכשיו בקיצור גם 750 או 750D), חתיכת שם אה?
השם הארוך די מרמז על משבר האישיות של המכשיר הזה, ואולי יש גם קשר למשבר כללי שמתפתח בתעשיה לגבי נגני תקליטורים. אז האם זה נגן תקליטורים עם כניסות דיגיטליות או ממיר עם טרנספורט מובנה?
אני נוטה יותר לאופציה השניה, לפחות מבחינת החברה. אני באופן אישי נהנתי מהמכשיר בעיקר כנגן תקליטורים, אך כמו שאספר בהמשך, ואם אזכור גם בסיכום, לחלקו של הממיר חלק חשוב מאוד בהצלחת המכשיר הזה להרשים אותי.

Simaudio 750D


אז בואו נרד רגע מעיסוק בהגדרות ונגלה מה ה- 750D יודע לעשות.
יש לו ארבע כניסות דיגיטליות: אחת מאוזנת AES/EBU בחיבור XLR, אחת קואקסלית SPDIF בחיבור RCA, אחת אופטית toslink וכניסת USB סינכרונית (עד 16bit/48khz).
הכניסה החמישית היא בעצם טרנספורט ה- CD הפנימי (מסוג מגירה)
שתי יציאות דיגיטליות בדמות SPDIF על RCA ו- AES/EBU על XLR

יציאות אנלוגיות משני הסוגים, סינגל אנדד על RCA ומאוזנות על XLR.

היכולות האלו בעצם מאפשרות לנו להשתמש במכשיר בשלושה אופנים:
כ- CDP כלומר נגן משולב, להתחבר לפרה מהיציאה האנלוגית, לשים דיסק ולנגן.
כ- ממיר דיגיטל לאנלוג, בחיבור מקור דיגיטלי אחר לאחת מהכניסות הדיגיטליות.
כטרנספורט CD כאשר אנחנו מחברים את היציאות הדיגיטליות לממיר דיגיטל לאנלוג אחר.

Simaudio 750D


לפני שנתקדם למספר פיצ'רי נוחות בהם מצטיין ה- 750D בואו נדבר מעט על הבניה שלו ועל הטכנולוגיה.
אציין קודם שהאינפורמציה בנושא הזה נלקחה מספרות החברה לכן יש לקחת בחשבון שהיא לא בדיוק אוביקטיבית. לדוגמה הגרף המופיע כאן מציג תמונה מאוד מעוותת על הנושא שהוא מנסה לתאר (עומק דגימה של 32bit) ומדגים בפועל יותר משמעות של תדר דגימה שזהו אספקט שונה ולא ממש קשור.

בכל מקרה, חברת סימאודיו מציינת כי ה- 750D בנוי בקונפיגורצית דואל מונו Fully Balanced.
בצד הממיר שולבו מספר טכנולוגיות המבוססות על צ'יפ ה- ESS Sabre32 ES9018S בו עושה שימוש ה- 750D.
כפי ששמו מרמז, הצ'יפ הזה של ESS תומך בעומק דגימה של 32 ביט, אך בניגוד למה שמרומז בגרף שקישרתי קודם, הדיוק הזה רלוונטי רק לתחום האנכי, הגרנולציה האופקית ממומשת על ידי תדר דגימה.
מה שכן מתקבל על הדעת במידה מסויימת, זה שיכולת עיבוד של 32 ביט מסוגלת לשמור יותר אינפורמציה מהסטרים המקורי לאחר העיבוד הפנימי (אפסמפלינג, ווליום, פילטרים דיגיטליים וכו').

סימאודיו טוענת לשמונה DACים פר ערוץ. יש בי החשד שלא מדובר ממש ב- 16 ממירים נפרדים אלא בשני ES9018S התומכים בשמונה ערוצים כל אחד.

עוד פעילות בתחום ההמרה בין דיגיטל לאנלוג בה סימאודיו מתגאה היא עבודה אסינכרונית שזכתה לכינוי M-AJiC כלומר Moon Asynchronous Jitter Control. הרעיון הוא שהפעולות הקודמות להמרת תדר הדגימה נעשות בצורה אסינכרונית ורק בשלב זה משולב שעון מדויק המייצר סטרים מדוייק וחסר ג'יטר.
אין לבלבל את השיטה הזאת עם כניסת USB אסינכרונית עליה אנחנו שומעים חדשות לבקרים. למעשה כניסת ה- USB של ה- 750D הינה סינכרונית ואף מוגבלת ל- 16bit/48khz. הפעילות עליה אנחנו מדברים כאן מתבצעת מאוחר יותר בשרשרת הפעילויות.
עקב העובדה שאיני מומחה בתחום אמנע מלהביע את דעתי על היתרון האמיתי בפעילות זו ואשאיר זאת לפינה לשיפוטכם.

ה- 750D עושה שימוש בשני ספקי כח (אחד לתחום האנלוגי אחד לדיגיטלי) ועושה שימוש בלא פחות מ- 24 דרגות רגולציית מתח.
למעשה ה- 750D נבנה כשהוא תומך בשילוב ספקי כח חיצוניים, אך לא קיבלתי כאלו עם המכשיר ולמעשה איני משוכנע שהם יצאו לשוק עת כתיבת סקירה זו (היו מתוכננים לצאת ב- 2010).

טרנספורט ה- CD היעודי המשולב ב- 750D עושה שימוש במערכת המתלים הקרויה M-Quattro המהווה שכבת הפרדה ושיכוך באמצעות ג'ל של הויברציות מפעולת המכניזם והדיסק המסתובב.

פיצ'רי נוחות

ה- 750D הוא מכשיר שממש תענוג להשתמש בו. באמת.
זה כולל תכונות אינהרנטיות משיטת העבודה שלו, וכן תכונות ששולבו במיוחד למטרה זו.

Simaudio 750D


התכונה הבולטת ביותר כנראה תהיה התצוגה העצומה שלו. מדובר במסך שחור המנוקד בנקודות אדומות קריאות מאוד בפני עצמן, אך בשילוב גודל הפונטים העצום מדובר במסך בו לא תשקיעו מאמץ לקריאה לא משנה מאיזה מרחק אתם יושבים מול המערכת.
אני גם אוהב את המראה שלו, הוא מזכיר לי את חלונות התצוגה באאודי, אך זה כבר עניין של טעם אישי.
עוצמת התצוגה נתנת לשליטה, ניתן לעמעם אותה ואף לכבותה כליל. היתה לי הרגשה שיש גם עמעום/הגברה של העוצמה על פי התאורה בחדר (שמתי לב לזה כאשר צפיתי בסרט במקרן) אך אני לא חותם על זה.

כאשר אנו משתמשים במכשיר כ- DAC מוצגת לנו בחלון התצוגה מספר הכניסה הדיגיטלית ותדר הדגימה המזוהה על ידי המכשיר. הכל כרגיל בפונטים גדולים. נוח מאוד.

עצם העובדה שהמכשיר משלב נגן CD וממיר חוסך לנו מקום וכבלים. לא רק זה, הוא מאפשר גם בחירת כניסה באמצעות השלט (תיכף נגיע אליו). סיפרתי לא מזמן שהפכתי קצת עצלן, הרבה פעמים אחרי שאני שומע כמה אלבומי CD לעיתים אין לי כח לקום ולבחור דיסק נוסף ואני מעוניין לעבור למחשב ולנגן אלבום נוסף בלי לקום מהכיסא. ה- 750D מאפשר זאת גם אם הפרה שלנו לא תומך בהחלפת כניסה מרחוק (כמו באוקטב שסקרתי לאחרונה כדוגמה).

Simaudio 750D


ואם הזכרתי את השלט אז הגיע הזמן לעבור עליו בקצרה.
מדובר בשלט מגודל ומתכתי כיאה למוצר יוקרתי. הוא גם משופע בעיקולים ליצירת נוחות אחיזה מצויינת.
הוא אומנם נוח מאוד לאחיזה אך ברמה האסתטית הייתי מעדיף אותו פחות מקומר.
הכפתורים ברורים ונוחים לשימוש, אך לא מוארים, אין כפתורי מספרים לבחירת טרק באופן ישיר, ואין כפתור לשליטה בעוצמת התצוגה דרך השלט. גם בחירת המקור מתבצעת על ידי כפתור אחד ברוטציה ולא כפתור יעודי לכל כניסה. לא ביג דיל מבחינתי, התרגלתי להכל מהר מאוד.

אם כבר דיברנו על שליטה, ה- 750D מציע פוקנציות קישוריות נרחבות. החל מקונקטור RS232 דו כיווני לשליטה ממערכות בית חכם, דרך חיבורי Simlink המקשרים בין מוצרים מסדרת ה- Evolution ועד כניסת IR חד כיוונית.

Simaudio 750D


קיראו לי שטחי אבל אחד הדברים שהלהיבו אותי לגבי ה- 750D היה צורתו החיצונית.
לדעתי זהו מכשיר יפהפה המעוצב בטוב טעם. הוא משדר יוקרתיות ואיכות מבלי להיות מוחצן מידי או מצועצע.
הצורה הכללית, הגוף השחור, הזויות, צלעות הקירור, תוית הזיהוי העליונה והפאנל הקדמי המאסיבי בעל חלון האינפורמציה הגדול והכפתורים הנוחים וגם נעימים לשימוש.

תחושת האיכות נשמרת גם כשמתקרבים למכשיר וגם כשבוחנים אותו מקרוב או נוגעים בו.

סטאפ


אין לי הרבה מה לספר הפעם בתחום הסטאפ. ה- 750D השתלב מיד וללא שום בעיות סוניות או פונקציונאליות בסטאפ שלי. למעשה אפילו השלט של ה- MBL שולט עליו לגמרי.

מה שכן הייתי צריך לעשות זה להפרד מהפטיפון לצורת תקופת הסקירה עקב חוסר מקום מה שהיה קצת מאכזב.
עוד אלמנט שהקשה עלי היו הספייקים החדים של ה- 750D שלא בדיוק הולכים יחד עם ציפוי הגלוס של הסטנד שלי. למזלי ארמה הביא איתו תחתיות מגודלות של מכשיר אחר שהקלו עלי את מלאכת ההצבה מבלי לפגוע בציפוי הגלוס.

מלבד בחינת ה- 750D כנגן תקליטורים השתמשתי בו גם כממיר למחשב כשהוא מוזן מה- M2TECH Evo בשני סוגי חיבורים. SPDIF ו AES/EBU. ויתרתי על כניסת ה- USB משום שהיא תומכת רק עד 48khz ולמעשה כמו בשאר מוצריה סימאודיו לא ממליצה על שימוש בחיבור זה בהנתן אופציה אחרת.

שאר הסטאפ כרגיל, מפורט בסוף הסקירה.

Simaudio 750D


סשן האזנה


Dave Brubeck – The Great Concerts
יש משהו ב- 750D שזורח בהופעות חיות כמו זו שלפנינו. כאן באלבום של רבעיית ברובק המכיל איחוד של שלוש הופעות שכאלו, שתים משנת 63 בקרנגי הול ובאמסטרדם ואחת בקופנהגן מ- 58.

ה- 750D מזריק לביצועים האלו את הדרייב וההתרגשות של ההופעה החיה, זה מתבטא כבר בטרק הראשון Pennies From Heaven אבל גם ב- For All We Know היותר לירי. ב- Blue Rondo A La Turk מקבלים את התחושה הזאת כבר מהשניות הראשונות עם התלהבות הקהל כשהפסנתר הספיק רק לנגן תוים ראשונים.

מלבד החיות המוזיקלית, ואותו דרייב, קל להבחין בנכונות הטונאלית שה- 750D מייצר בפסנתר של ברובק, זה לא כל כך קל, להוציא נכונות כזאת מההקלטה (למרות שהיא לא רעה בכלל!) וה- 750D מצליח לשמור עליה ב- 99% מהזמן חוץ מהמצבים שזה פשוט לא אפשרי בגין מיסוך בהקלטה.

הסקסופון של דזמונד, וואו, מוכיח לי שוב שכמה שאני אוהב להאזין לסקסופון בציוד שפופרות, כשהמקור ושאר האלקטרוניקה מספיק טובים אפשר לקבל כל כך הרבה מביצועים כאלו ללא אפילו שפופרת אחת לרפואה. זה אולי לא הרינדור הכי הולוגרפי בעולם, אבל הוא יציב, נקי, צלול, וכן, רך ולא נוקשה במיל.

עוד משתתף אקטיבי ביותר הינו ג'ו מורלו על כלי ההקשה. המצילות מרימות אותך לגבהים, וכשהוא זוכה לאיזה סולו וממש "מרביץ" אתה מרגיש את זה בבטן, אבל לא בגלל הבאס, אלא בגלל האימפקט המוזיקלי.

אם לומר את האמת, הבאס של רייט קצת חבוי מאחורי שאר הכלים, הוא נשמע כשמחפשים אותו אבל אינו בולט כמו שאר הכלים. אין פה שום בעיה שאני משייך ל- 750D, הוא מבצע את המקסימום שאני מצפה לקבל משילוב הדיסק הזה והסטאפ שלי. ההיפך, אם הייתי מקבל יותר באס מזה הייתי חושד שמשהו לא בסדר. אגב בשני האולמות האחרים המצב משתנה לטובתו.

ובאמת המשתתף החמישי הוא האולם. ודרך ה- 750D הוא משתתף אקטיבי. בין אם בסולו של ברובק, של דזמונד או של מורלו אתה פשוט שומע את השפעתו על התוצאה. בעיקר בווליום גבוה.
ביחס לקרנגי הול שני האולמות האחרים נשמעים לי יותר קטנים (אני לא יודע אם זה נכון, זה בהחלט יכול להיות קשור להקלטה עצמה ולא לאולם), האולם באמסטרדם הכי חי כפי שניתן לחוש מהפסנתר של ברובק בתחילת The Real Ambassador.

סה"כ יש לנו כאן ביצוע לעילא, הדקות הארוכות של מרבית הטרקים כאן פשוט נעלמות במהירות מדהימה ובלי משים לב הדיסק נגמר. ברשותכם אני מתחיל שוב.

Ray LaMontagne – Gossip In The Grain
ואם היה לנו איזשהו ספק לגבי הבאס של ה- 750D מגיע הטרק הראשון מהאלבום הזה של מר לה'מונטאז' ומרסק אותו.
למעשה הבאס, כפי שרמזתי בהקדמה, הוא אחד הפרמטרים שמבדל את ה- 750D מהמוצרים הקודמים שסקרתי מבית היוצר של סימאודיו. מדובר באחד הבאסים הטובים ביותר ששמעתי ממקור כלשהו, הוא מצליח להיות נמוך, מלא, קשיח אבל לא נוקשה מידי, חזק אבל לא משתלט. הוא מעניק בסיס טונאלי יציב ואיכותי לשאר המוזיקה להבנות עליו.

האלבום אגב מצויין ורב-גוני, יש פה הכל מפולק, אולי אפילו סול, פופ ומין בלדות כאלו של singer/songwriter ועד טרקים בסגנון יותר מודרני.

הוא לא מוקלט בצורה נוראית, אבל כן בסגנון mass market כזה, קולו האוורירי של ריי קצת גדול מידי יחסית למרחק מהמקרופון ויש מן סוג של "לכלוך" שאפילו ה- 750D לא הצליח להסיר לחלוטין (למרות שבנקודות מסויימות הצליח יותר מה- CD שלי).

קל להבחין שה- 750D מצליח לשמור על הפתיחות המשפחתית למרות התוספת בתחום הנמוך. והוא גם לא מקריב את המיד לטובת שני אלו.

אז קולו של ריי אומנם גדול, אבל אני לא יכול להגיד שה- 750D מנפח משהו בגודל הצליל. ממש לא, הוא לא צריך מניפולציות כאלו...
קולו של ריי יוצא בביטחה עם מלוא האפקטים שבחרו המפיקים ואנחנו יכולים לעמוד על בחירותיהם בקלות.
ישנם כמה קטעי גיטרה מלווים שנשמעים פשוט חלומיים, פשוט גיטרה מנגנת בחדר כולל הרעש של המפרט הפוגש את המיתרים ותיבת התהודה המהדהדת של הגיטרה הקלאסית.

יש פה כמה טרקים מקפיצים, בלדות נוגות, אך אני הכי אוהב את Hey Me, Hey Mama שכאשר מצטרפים החצוצרה והטרומבון לבנג'ו נותנים לי מן הרגשת דיקסי שממש הפתיעה אותי בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה ואני ממשיך להנות מההרגשה הזו עד היום.

השחזור המוזיקלי של ה- 750D הוא מהסוג המדויק. מכונה, לא עבודת יד.
הוא שומר על הקצב בקנאות לא נותן לכלום להמרח, זה מתאים מאוד להרבה טרקים באלבום הזה ולמעשה כולם נשמעים טוב עד מצויין. ספציפית בטרק האחרון שציינתי למרות שהוא נשמע טוב, טוב מאוד הייתי אומר, הייתי רוצה להכניס כאן קצת יותר feel ופחות מכניות. זה אגב מה שעושה ה- MBL אולי על חשבון פחות קשיחות בטרקים שנהנים מהקשיחות הזאת.

Charlie Haden – Sophisticated Ladies
אולי אתם זוכרים את האלבום הזה מסקירתו המגניבה של חברנו אייל כאן. הוא לא הסתיר את מורת רוחו מהאלבום המדובר, ונחשו מי הרוויח מזה? נכון. הוא הוענק לי חגיגית בפגישתנו שנערכה באותו יום או ממש בצמוד.

אני מסכים עם אייל לגמרי שהביצועים האינסטרומטליים, לפחות הראשונים הינם בזיון לפירמה. פשוט מיותרים.
הביצועים הווקאלים לעומת זאת, אומנם סכריניים, וזה לא בריא כל כך למיכאל, אבל מלבד זה של ווילסון שאכן הלך לאקסטרים אהבתי מאוד את הביצועים של שתי הצעירות (גארדו וג'ונס), למעשה אני סבור שלג'ונס יש כישרון בלתי מנוצל בסוג כזה של אמריקן סונגבוק, זיהיתי את זה עוד ב- Nearness of you מאלבומה הראשון.

והסיבה שהייתי חייב כעת סוג כזה של אלבום היתה לוודא שה- 750D לא מייצר מוזיקליות יותר מידי "מכנית". עבורי זה סוג הביצועים שסובלים הכי הרבה מביצוע כזה.
אז לא, אפשר להרגע, ה- 750D הצליח להוציא הרבה רגש מאותם ביצועים ווקאלים. נכון שזה לא סוג הרגש שהוא מגרה הכי טוב, זה מגיע יותר בסגנון הופעות חיות, אך זה בהחלט היה שיחזור מרגש ונעים.
עם זאת אני לא יכול להגיד שזה הגיע לרמת המוזיקליות (מהסוג שאני אוהב) שהציג ה- MBL, הוא יותר הזכיר את השטף המוזיקלי של פטיפון טוב מאשר מכונת ביטים.

בכל שאר הפרמטרים ה- 750D התנהג למופת. עושר טונאלי לאורך כל הטווח, צלילות, ניקיון, דיוק אך ללא יובש.
הבמה שלו בעלת גודל דומה מאוד לזו של ה- MBL, שתיהן רחבות ועמוקות. יתכן שהגודל הצליל של ה- 750D קצת יותר שמנמן על חשבון אימג'ינג מדויק יותר, ממש לא הבדל משמעותי.

Amos Hoffman – Carving
טוב, אנצל את הסקירה הזאת לפרוע חוב ישן לחברנו זי ששאל אותי פעם איך המחשב בניגון האלבום הזה של הופמן לעומת ה- CD.
על האלבום עצמו ייטב שתקראו בסקירתו הנהדרת של יאירג'אז כאן.

יש לנו כאן סיטואציה מושלמת לבדוק את העניין. המחשב מחובר לממיר של ה- 750D דרך ה- hiFace Evo ואותו הדיסק בכונן הפנימי.
הבדיקה תשמש אותנו כמובן גם בתמונה היותר גדולה לקבל רושם על הכניסות הדיגיטליות של ה- 750D.

נענה קודם כל על שאלתו של זי איך נשמע הופמן על המחשב. נהדר.
חי, מוזיקלי, הגיטרה שלו מלאה, יופי של אנרגיות בכלי ההקשה, אחלה באס...
לא חסר לי כלום. עד שאני שומע את זה על ה- CD.

כשה- 750D מנגן את אותו הטרק אני שם לב להבדל. הכל יותר נקי, ערפל שכלל לא הבחנתי בקיומו נשאב מתוך הבמה וכעת הכל יותר מפוקס. אבל גם קצת יותר "מכונתי". שוב תכונת הקצב הקשיח באה לידי ביטוי. דרך המחשב המוזיקה היתה יותר משוחררת. גם הכלים נשמעו קצת יותר גדולים פיזית.

בסך הכל שני הביצועים טובים. אני יכול להנות מכל אחד מהם. הייתי אומר שה- CD נשמע יותר איכותי, המחשב נשמע יותר מוזיקלי (מפתיע אה?).

הבחינה הבאה שלנו תהיה לקבצי הי-רז.

Hebie Hancock – River
אוקי, אני מעמיס על הפלייליסט של המחשב את האלבום שכבר דיברנו עליו לא מעט בשתי גירסאות, הראשונה ריפ שביצעתי מהמדיה הפיזית שלי, השניה גירסת הי-רז שהורדתי מ- HD Tracks. אני מחליף בין הטרקים ובין הגירסאות לסירוגין.

מלבד התצוגה הגדולה שמתחלפת בין 44.1K ל- 96K אני שומע גם את ההבדלים בסאונד, למרות ששוב לא מדובר בהבדלים של שמים וארץ, גירסת ה- CD נשמעת יותר מלאה וגירסת ההי-רז קצת יותר שקטה.

ברמה המוזיקלית ההבדל אינו גדול, ה- CD נשמע קצת יותר זורם, וההי-רז נשמע קצת יותר רגוע (בדר"כ אצלי רגוע זה גם יותר זורם/מוזיקלי, במקרה הזה זה לא בדיוק המצב).

סה"כ שני הביצועים נשמעים טוב מאוד, אישית לא הייתי טורח לבחור במיוחד אף אחד מהם, פשוט הייתי מנגן את זה שמצאתי קודם על ממשק השליטה שלי.

ניגנתי עוד מגוון של אלבומי הי-רז, התוצאות היו דומות למרבית הממירים שבחנתי. ה- 750D לא היה נחות במובן זה משום ממיר שבדקתי למעט אולי ה- Weiss שהצטיין במיוחד במובן זה אך אני צריך לבצע השוואה ישירה בשביל להיות בטוח.

תופעה מוזרה בה נתקלתי היתה שדרך כניסת ה- XLR לא הצלחתי לנגן קבצי 24bit/192khz למרות שדרך ה- SPDIF הם התנגנו ללא שום בעיה. איני בטוח היכן בדיוק הבעיה אם ב- 750D או ב- Evo (שכן בדר"כ אני משתמש ביציאת ה- SPDIF בכל מקרה).

Simaudio 750D


סיכום


ה- 750 הינו יצירת מופת מבחינה טכנולוגית, מבחינה ויזואלית, פונקציונאלית וסונית.
כמה שחיפשתי וחפרתי לא מצאתי אפילו אספקט אחד בו הוא נכשל.
כמובן שיש דברים שניתן לשפר, לדוגמה כפתורים יעודיים לבחירת הכניסה הפעילה במקום ריבוי לחיצות על אותו הכפתור, אולי גם ריבוי כניסות דיגיטליות מאותו סוג (לדוגמה הייתי שם לפחות שני SPDIF קואקסלים), אולי כניסת USB טובה יותר אבל זה באמת להתעסק בזוטות משום שיש לנושאים האלו פתרונות.

בהנתן מחירו של המכשיר ברור לי, ברור ליצרן, וברור לכם שזה אינו מכשיר לכל כיס. מי שזה נראה לו מחיר מטורף למקור, ואני לא אתפלא אם המחיר מעורר פלצות בחלק מכם, כנראה שאינו זקוק לו בכל מקרה.
מי שמשחק במגרש של הרמה הזאת עלול אפילו למצוא אותו כיחס תמורה לכסף די נדיר. בקצת מעל סגמנט המחיר של 10K$ הוא מספק שני מכשירים מוכשרים באריזה אחת.
נגן תקליטורים רובאסטי, מהיר, נוח לשימוש המספק סאונד מצויין.
וממיר דיגיטל לאנלוג בעל סט כניסות די מקיף לכל שימוש אחר.
נוסיף אריזה נאה ויוקרתית, פיצ'רי נוחות כגון המסך הגדול והברור והשלט, אפשרויות קישוריות נרחבות, ואת הסאונד אליו מייד נגיע ותבינו למה אני מתכוון.

אני אתן את הדוגמה שלי, הנגן שלי עומד בסביבות סגמנט ה- 10K$, אך על מנת לרכוש את ה- DAC התואם אני צריך להוסיף סכום דומה, ועוד מקום על המדף, ועוד כבלים, ועוד שקעים ועוד ועוד ועוד.
כך קורה שלמרות שאני זקוק ל-DAC עוד לא רכשתי אחד כזה עד היום.
אני אהיה עכשיו מאוד כן, אם הייתי עומד היום לפני רכישת ה- CD שלי יש סיכוי גדול מאוד שהייתי רוכש את ה- 750 ולא את שלי למרות שמבחינה סונית במבחן יצא ששלי יותר תואם להעדפותי, משום שבסופו של דבר הוא היה יוצא לי "זול יותר".
[אם אתם מתפלאים שהייתי חושב בכלל לרכוש מוצר שפחות מתאים להעדפותי אז אל תשכחו שבמשך כמה שנים אני בונה מערכת שמתאימה ספציפית ל- CD הזה. כבלים, פיוזים וכו', אני מעריך שהייתי יכול לקחת גם את ה- 750 לכיוון שלי בהנתן הזמן למרות שהוא די שונה ב- DNA שלו]

Simaudio 750D


נתקדם לסיכום הסאונד וקצת השוואות וירטואליות.
ה- 750 הציג סאונד ניטראלי וצלול אבל בשום אופן לא יבש או קשה. בניגוד להרבה מוצרים שיודעים לעשות משהו טוב אך על חשבון דברים אחרים, ה- 750 הפגין רמה אחידה לאורך כל הטווח הטונאלי. מהבאס הנמוך ביותר ועד לקצה הגבוה בלי יוצאים מהכלל, כולל פירוט נדיר לכל ה- bandwidth הטונאלי ולא רק בגבוהים.

זה די הפתיע אותי משום שאיכשהו כבר סיווגתי את החברה כבעלת נטייה לכיוון הפתוח (אולי לא על חשבון באס נמוך, אבל אולי כן על חשבון הבאס היותר גבוה והמיד הנמוך).
זה פשוט לא המצב כאן, זה אחד המכשירים הכי מאוזנים ששמעתי, למעשה אני חושב שהוא המקור הכי מאוזן ששמעתי.
צריך לקחת בחשבון שעבור הרבה אנשים איזון זה טוב בתאוריה אבל בתכלס הם אוהבים קצת ניפוח בפרזנטציה, קצת חום אולי... ה- 750 לא יספק את זה אלא אם זה מה שמוקלט על המדיה.

הרמה המוזיקלית היא בעצם זו שהיוותה את מירב ההבדל מול ה- CD שלי.
בעוד ה- 750 עומד עם האצבע על הסטופר, דואג שכל ביט ישוגר בזמן, הוא הציג סוג של קשיחות תזמונית בצורה בה נשמעת המוזיקה דרכו, בעוד ה- MBL יותר נינוח מהבחינה הזאת נותן לביטים לשוט בקצב שלהם. אם ה- 750 מצעיד את המוזיקה כמו חייל ממושמע בתס"ח ה- MBL מצעיד אותה יותר כמו בלרינה.

יש מקום לשתי הגישות. בלא מעט הופעות חיות הופתעתי לגלות שהשחזור המוזיקלי הקשיח הזה עושה מאוד טוב וכאילו מעלה את רמת האנרגיה שאני מקבל, בחומרים יותר רומנטיים אני מעדיף את הכיוון השני.

משהו בצורת התזמון של ה- 750 מזכיר לי את ה- Weiss 202 שגם הלך לכיוון הזה. ה- 750 אולי טיפ טיפה פחות ממנו (לא בטוח, צריך להשוות אחד מול השני בשביל ניואנס כזה) אבל מה שבטוח זה שה- 202 נתן צליל יותר כבד ומלא ברמה הטונאלית. למרות שאהבתי אותו מאוד לטעמי ה- 750 יותר "נכון" במובן הזה.

סט ה- PWD ו PWT מהווים רפרנס מבחינתי לרמת מחירם. הם גם נותנים יופי של VFM וגם פיצ'רים שלא מהעולם הזה. ברמה המוזיקלית הצמד הזה משחזר מוזיקה יותר קלילה ומשוחררת (לכיוון המהיר) מה- 750, ברמה הטונאלית הסאונד יותר "אודיופילי" דהיינו יותר לכיוון של באס וגבוהים מודגשים.

מול ה- MBL שלי כבר השוואתי במהלך הסקירה, סה"כ הם די דומים באיזון הטונאלי, ברמת הפירוט ובפרזנטציה הכללית. הם שונים ברמה המוזיקלית כפי שכבר ציינתי, הם שונים מאוד ברמה החיצונית, וכמובן שה- 750D מציע הרבה יותר פיצ'רים.

היה לי לעונג לארח כאן את ה- 750D, אני בהחלט אמליץ למי מחפש מכשיר בגזרה הזאת לנסות אותו. ואם הוא מתחבר לו לסטאפ כמו שצריך - הרוויח בגדול.

Simaudio 750D


נתונים טכניים


צ'יפ ממיר: ESS Sabre32 ES9018S
טווח תדרים בתחום השמע: 20hz-20khz עד +-0.1db
סה"כ עיוות הרמוני: קטן מ- 0.0003%
טווח דינמי: גדול מ- 120db
יחס אות לרעש: גדול מ- 120db
הפרדת ערוצים: גדול מ- 116db
ג'יטר עצמי: קטן מ- 1 פיקו שניה
עכבת יציאות אנלוגיות: 100 אוהם

כניסות דיגיטליות: SPDIF, toslink, AES/EBU, USB
תמיכת כניסת USB: סינכרונית, תדר דגימה עד 48khz ועומק דגימה 16bit

משקל (כולל): 16 ק"ג
מידות: רוחב 47.6 ס"מ עומק 42.7 ס"מ גובה 10.2 ס"מ


סטאפ בחינה והשוואה


מקור: MBL 1531, PC based Music Server,M2Tech hiFace Evo, Lenco L70, Denon 103R
הגברה: MBL 8011S, MBL 5011
כבילה - חשמל: Siltech Ruby Hill II, MBL, Elrod
כבילה - סיגנל: Siltech Compass Lake, Siltech Prince, Siltech Princess, Siltech i770, Furutech Formula2 USB
טיפול חשמל: Isotek Orion
סטנד: Finite Elemente Pagode Master Reference
רמקול: WLM La-Scala

מחיר : 49,900 ש"ח
יבואן: ארמה אודיו




hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות