הקדמה:
תאמינו או לא אבל הסקירה הזאת נכתבה כמעט לפני שנה, בספטמבר 2010. צילמתי בפסטיבל כמה סרטונים ולא היה לי זמן מעולם לערוך אותם כך שהיא נשארה מאחורי הקלעים של האתר המון זמן.
אחרי שראיתי את התוכנית של פסטיבל 2011 האמת היא שהתכוונתי לוותר עליו השנה ובתור הלצה לפרסם את הסקירה הזאת. בסוף שיכנעו אותי חברי כן לבקר בפסטיבל, אז יאללה, אם כבר כתבתי - חבל לא לפרסם.
פסטיבל הג'אז באילת 2010 Red Sea Jazz Festival
שידרתי לכם כמה "
פיצוחים" כמעט בשידור ישיר מהפסטיבל, עכשיו אנסה לספק תמונה קצת יותר שלמה של ההופעות בהן ביקרנו, כולל תמונות וגם סרטונים שבתקווה יעבירו קצת מהחוויה.
מהרגע שפורסמה התוכנית האומנותית של הפסטיבל היתה לי הרגשה שזה עומד להיות קצת יותר מוצלח השנה, למרות שהיה לי ברור שגם אם נבחר את ארבע ההופעות המקסימליות ליום בסופו של דבר לא אצליח להתעמק ביותר משתים ביום (ובדיעבד אכן כך היה).
לפסטיבל התיצבתי עם שני שותפי הקבועים למסע, אך הפעם היה לנו גם אורח כבוד בדמות אביעד חברנו שהיה בעיצומה של חופשה משפחתית.
המלון שאירח אותנו הפעם היה הרויאל ביץ' שהיה נחמד כתמיד אך לא עמד ברף הגבוה שהציב הרודס ויטאליס בשנה שעברה (שלא השתתף השנה לצערנו בדיל הפסטיבל, ולא היה מוכן לארח אותנו רק לשלושה לילות).
גם מזג האויר האיר לנו פנים השנה ולא היה בלתי נסבל כמו בשנים עברו.
יאללה להופעות.
ניקי ינופסקי Nikki Yanofsky
ינופסקי הצעירה, מלווה בארבעה נגנים נתנה שואו חמוד ותמים והעלתה חיוך על פני כל מי שצפה במופע.
לא הכל ג'אז, למרות שלמרבה השמחה הוא לא נפקד מההופעה, היה גם פופ ומן R&B אני מניח וכל מיני חרטות כיאה לזמרת צעירה שרוצה להיות עכשיוית.
לא סבלתי משום ביצוע, גם מאלו שלא ממש עניינו אותי מוזיקלית, כי חוץ מזה שניקי שרה טוב (ומה שהרס לה זה רק כיוון סאונד לא אופטימאלי שגרם לרוויה מוקדמת מידי, וזאת לא מפחדת לפתוח) היה משהו מקסים בשמחה הילדית ובענווה שהיא מפגינה.
ביצועי הג'אז היו מגניבים, היא הפתיעה אותי בסקאטינג מצויין ולא מעצבן, העבירה יפה את הסטנדרטים ובסך הכל מה שהכי הרשים זה שנערה כה צעירה הצליחה לסחוב את כל המופע בלי לשעמם לרגע.
גם כשעשתה מעברי "מאיה בוסקילה" זה היה בחן ולא מגוחך. אפילו Old McDonald Had a Farm (לדוד משה היתה חווה) לא היה כל כך מוזר משום שהוא הדגים כמה מהר היא יכולה לשיר.
היא דאגה לסיים כל נאמבר ב- "תודה רבה" בעברית, ואפילו נתנה לנו שיעור פרטי ישירות מהאולפן:
אהבתי במיוחד את הביצוע שלה ל- You'll Have to Swing It (מוכר גם כ- Mr. Paganini) אך לא הצלחתי לצלם את כולו אז מקווה שתסתפקו ב- Take the A Train.
סה"כ הופעה כיפית ומרימת מוראל, אם כבר להביא פרסונות שלא עושות Hard Core Jazz אז שיהיו כאלו (או כמו ההופעה הבאה שכבר נגיע אליה).
מוזיקה נודה Musica Nuda
ומההופעה של ינופסקי פניה של 180 מעלות להופעתם של הצמד האיטלקי - מוזיקה נודה, אליה הצטרף אלי אביעד חברנו.
ארוע זה התקיים במתחם המועדון, זהו המתחם האהוב עלי שכן הוא מאפשר לך לבחור בין קירבה לבמה לבין ישיבה מול שולחנות (נמוכים מקדימה, גבוהים מאחור - מה שמקשה על הצילום כמובן אך מאפשר לשתות בירה בהנאה תוך כדי המופע).
ההופעה הזאת היתה שונה מאוד ממה שציפיתי, ולא היה לי קל להתחבר אליה בדקות הראשונות. זאת גם הסיבה שחברי האחרים ששמעו סמפלים טרם הפסטיבל בחרו להשתתף במופע אחר שהתקיים במקביל.
כשאני שמעתי שמדובר בצמד של זמרת וקונטרבס ציפיתי למשהו רומנטי, מלטף, אולי סגנון tok tok tok כזה...
אך על הבמה עלה הצמד האיטלקי והתחיל לשיר, לנגן ולנוע בצורה לא בדיוק סטנדרטית. אוונט-גארדית נקרא לזה.
פרוצ'יו החנוני, לפחות מול פטרה, עומד ומנגן והיא עושה תנועות חדות מול עגולות, מתכופפת, בוהה, ופתאום עולה לגבהים לא נורמאליים בקולה.
בשלב הזה עוד היה לי קשה להתחבר למוזיקה, אני לא בדיוק חסיד של הכיוון הווירדי הזה.
במצב אחר הייתי עלול לעזוב את הההופעה.
אך ככל שהתקדם המופע התרגלתי, גם פטרה התרככה, גם התרככו העיבודים, וכאשר סיימתי לצלם כבר הרגשתי מהופנט.
פתאום הבנתי שכרגע כבר לא חשוב מה היא תשיר וכמה תלך רחוק עם השיגעון, היא הצליחה לתפוס אותנו.
קצת קשה לי להסביר מה בדיוק היה כאן לא קל לעיכול בהתחלה, האם ההופעה והתנועות או השירה עצמה, אני מקווה שאמצא מספיק חומר מצולם להמחיש את החויה המוזרה.
הנה וידאו קצר:
פטרה זמרת אדירה אגב, היכולות הווקאליות שלה, בעיקר בתחום הגבוה זה לא משהו שאתה שומע כל יום, מתאים יותר לאופרה אולי. בעצם גם הדרמטיות שלה.
האימפקט שההופעה הזאת השאירה אצלי לא פג גם שעות ואפילו ימים אחרי ההופעה. מאוד רציתי לצפות גם בהופעה השניה אך הספקתי לשמוע רק ממש את סוף השיר האחרון.
שתי ההופעות האלו חתמו עבורי את היום הראשון של הפסטיבל בהצלחה כבירה. זה אומנם לא סוג החומרים שעבורם אתה מגיע ל-"פסטיבל ג'אז" אבל הם היו מצויינים בפני עצמם והפיקו אצלי הנאה גדולה. שיפור עצום מהשנה שעברה. מייד לאחר התמונות נראה אם הפסטיבל הנוכחי שמר על המומנטום הזה.
ריקי לי ג'ונס Rickie Lee Jones
ההופעה הראשונה שלי ביום השני היתה זו של ריקי לי ג'ונס שרצה במקביל למנו קאצ'ה כך ששותפי לביקור לא אירחו לי לחברה בהופעה זו.
הגב' ג'ונס לא שרה ג'אז, היא יותר singer-songwriter פולקית כזאת של סוף שנות ה- 70 אך חזרה לפעילות לאחרונה עם אלבום חדש ונדמה לי שהיא זרקה משהו לגבי הוצאת עוד אלבום.
לג'ונס תמיד היה קול מנקב, והיא תמיד נהגה להשתמש בו בברוטליות משהו. עכשיו עם השנים כשהקול שלה הפך קצת יותר מעושן זה נשמע אפילו יותר טוב. וכשאתה שומע את זה בלייב ולא הקלטות ומאסטרינג מעפן של שנות השמונים זה אפילו טוב עוד יותר.
מפתיע אותי אם מישהו שמכיר את ריקי (ולא מופתע מהתוכן) יהיה מאוכזב מההופעה. היא היתה עבורי מעבר לציפיות.
(מי שלא ממש מכיר וציפה להופעת ג'אז מן הסתם לא ימצא את מבוקשו, לכן היו הרבה שעזבו באמצע)
היא הופיעה רק עם באסיסט (שמדי פעם ניגן עם קשת על גיטרת הבאס ונתן feel מגניב של כלי קשת) ועוד כלבויניק שניגן על כל שאר הכלים על הבמה (תופים, גיטרות, כלי הקשה, כלי מפוח כלשהו וכו'). העובדה שהם היו שלושה יצרה הופעה אינטימית למרות שהם הופיעו במתחם הגדול ביותר.
את מרבית השירים ביצעה ג'ונס על הגיטרה, את חלקם מול הפסנתר.
נהנתי מההופעה, נהנתי מהשירה ונהנתי לראות את ג'ונס פעם ראשונה בלייב. בניגוד לסיפורים של חברינו בשירשור ה-"פיצוחים" היא לא נתנה תחושה של "דיוה", ההיפך, היא היתה ארצית כזאת, נחמדה, זרקה מידי פעם סיפורים אישיים ונתנה הופעה טובה מאוד לטעמי גם אם לא "ג'אזית".
עומרי מור ופרוייקט אנדלוג'אז
ההופעה שסימנה עבורי לפחות את סיום היום השני היתה של הטריו עומרי מור ה- "אנדלוג'אז".
מהשם אתם כבר יכולים להבין שמדובר בשילוב של מוזיקה אנדלוסית וג'אז, ועבורי שלא ממש אוהב את המוטיבים האלו זה היה מתכון לדיזסטר פוטנציאלי.
אבל זה לא היה המקרה הפעם.
עזר לי מאוד שהם התחילו דווקא בקטע ג'אז נקי שגרם לי לחשוב, "הי! זאת הפעם הראשונה שאני שומע ג'אז בפסטיבל הזה".
בהמשך המוטיב האנדלוסי הלך והתגבר. ההופעה לא שינתה את דעתי, אני עדיין לא אוהב מוטיבים "מזרחיים" כאלו בג'אז, אבל החברה האלו ביצעו את הנאמברים שלהם בכישרון וכח משיכה מוזיקלי.
היה קל להבחין מדוע מור נחשב בתחומו והצמד שאיתו תרם לא פחות. אפילו שחשבתי בהתחלה שהבאסיסט זה יוסף מהאח הגדול.
שלא באשמתם, ממש לא, לא החזקנו את כל ההופעה. לי באופן אישי היה כבר אוברדוז מוזיקלי, חברי לא ממש התחברו לתוכן.
שלישיית דנילו פרז Danilo Perez Trio
בהופעה של פרז שפתחה את היום השלישי ביקרנו רק בחטף (הבנתם כבר שאנחנו קצת עצלנים מכדי להגיע בזמן להופעה הראשונה), ניצלתי את הזמן המועט להאזין כך שאני לא יכול להציע לכם יותר מידי מדיה מההופעה הזאת.
פרז מלווה בסטריט על הבאס וקרוז על התופים השיבו לי את ההרגשה שהגעתי לפסטיבל ג'אז, תחושה שהחלה להתגבש רק בהופעת הטריו של מור כאמור.
החומר כאן היה יותר מורכב (לפחות זה שזכינו לשמוע), וגלש לסולואים יותר חופשיים. חברי לביקורי לא מתחברים לבריחה כזאת מהמלודיה ומגדירים זאת כקקופוניה. אני מבין אותם, בסיטואציה רגילה גם אני לא חסיד של הז'אנר הזה. אבל עבורי בהופעה חייה, כשאתה צופה באמן, באקסטזה שלו, בתנועות ובטכניקה זה משהו אחר ובסיטואציה כזאת אני בהחלט יכול להנות מאוד. וכך היה עבורי גם בהופעה הזאת.
ילדי הסואל של שיקגו Soul Children of Chicago
ובעת שאנחנו לוגמים לנו משקה בין ההופעות אנו מבחינים בהתקהלות באחת הפינות של רחבת האוכל והשתיה.
שורה של כ- 20 נערים ונערות בחולצות כתומות מלווים בנגנים ובמן מנחה או פריצ'ר לצורך העניין החלו לשיר שירי נשמה/גוספל כך ברחבה הפתוחה ללא צורך בכרטיס.
קהל החל להתאסף סביבם וככל שהמופע המשיך הקהל רק התעצם בגודלו, בהשתתפותו ובאנרגיה שתרם להופעה.
היה בהופעה הזאת משהו מדליק, בכל זאת קבוצה של צעירים זרים מבצעים סוג של מוזיקה סוחפת לה לא יוצא לך להאזין ביומיום, בטח לא לייב.
הם דילגו בין soul לגוספל, המנחה המבוגר (שגם שר כמובן) היה מלא אנרגיה ותזזית, וסחף את הקהל עד כדי שילדה אחת מהקהל לא שלטה בעצמה ועלתה לרקוד איתו עד שהורדה משם בבושת פנים.
מאוחר יותר נפתח הסכר ואנשים הורשו לפזז מול הלהקה ועד מהרה לא היתה פיסת קרקע ריקה בין הלהקה לקהל וכולם רוקדים באקסטזה.
נחמד, זאת היתה הופעה כיפית עם טונות של אנרגיית feel good ואחלה של אתנחתה בין ההופעות הרגילות של הפסטיבל.
ברכות למארגנים על הרעיון.
ירוסלב ודניאל יעקובוביץ' וחברים
מלא בשימחת החיים שהעניקו לנו האורחים משיקגו הנחתי לחברי לגרור אותי להופעה של משפחת ירוסלב וחבריהם למרות שהתכוונתי לצפות בג'ף וואטס ופמליתו. לא הצטערתי.
הבן והאב ביצעו את הנאמבר הראשון בדואו, רק אז הצטרפו אליהם שאר החברים.
מבין הופעות הג'אז זאת היתה הופעה באוירה אחרת ובאנרגיה אחרת. יותר קז'ואל, יותר שיתופית, פחות מתחכמת ופחות מתימרת מה שלא עשה אותה לרגע פחות מעניינת או איכותית.
שבעת האומנים על הבמה נתנו עבודה. כולם יחד וכל אחד לחוד.
באופן אישי מצאתי את נגינתו של רנרט (פסנתר) מיוחדת ביחס לפסטיבל הזה, הוא נתן דגש לאסתטיקה של הצליל ולא רק למקצב.
חברי התרשמו מהסולואים של יניי (חצוצרה).
סה"כ הופעה מהנה מאוד, ולא הזיקה לאוירה ההתלהבות של מישהי שישבה מאחורינו (פשוט הצחיקה אותי כל הזמן, מה שהרס לי בדיעבד את רוב הסירטונים שצילמתי) שאני מעריך שקשורה איכשהו לאחד המופיעים.
עוז נוי מארח את דייב ווקל ווויל לי
בין ההופעות, הוייב הטוב מההופעה של היעקובוביצ'ים החל לדעוך ואני כבר הייתי די שבע מכל ההופעות אם לומר את האמת.
כשחברי רצו להכנס להופעה של נוי כבר לא היה כל כך איכפת לי למרות שבתוכניה היתה מסומנת לי ההופעה של דאגלס והבראס אקסטזי, במיוחד כשהראשונה התקיימה במועדון המרווח והנעים יותר לביקור.
עבור שנים מאיתנו זאת היתה הופעה מוזרה מאוד אם להודות באמת. חבר אחד הגדיר זאת "הרגשתי בהופעה של מטאליקה", השני לא הבין על מה הראשון מדבר.
גם הסטאפ של ההופעה הזאת לא היה רגיל. מערכת התופים בניצוחו של ווקל עמדה במרכז הבמה מוארת כמו איזה מזבח ומשני צדדיה מתגמדים קצת נוי (גיטרה) משמאל ולי (באס) מימין.
היה גם משהו סוריאליסטי בהבדל הגישות להופעה בין נוי ללי. נוי - ישראלי לחלוטין. קשוח כזה, סטיף, מכונס בעצמו ובנגינה.
לי מהצד השני של התופים נראה שעסוק יותר בלתת שואו לקהל מאשר לנגן. רוקד, קופץ ומדלג לו בצעדי חגב לרוב.
מרבית הקטעים היו אנרגטיים ומפציצים. משהו שהייתי ממליץ לשלמה קוקי.
הם הרגישו לי הרבה יותר רוק מפיוז'ן, והאמת שברוב ההופעה די השתעממתי אם כי מצאתי את עצמי לא אחת זז לצלילי המקצב הסוחף.
חברנו השלישי המתחבר לגיטרה ובאס באופן מיוחד דווקא נהנה מאוד, אבל רצה הגורל והוא סבל מסאונד גרוע משום שישב קרוב יחסית לבמה על מנת לראות יותר טוב את ההופעה.
זהו, היו עוד איזה הופעה וחצי שביקרנו בהן, אבל לא כתבתי עליהן כשכתבתי את הסקירה ובטח שלא אעשה זאת עכשיו.
בסיכומו של דבר זה היה אחד מהפסטיבלים שיותר נהנתי מהם בשנים האחרונות, יש בי החשש שהשנה זה לא ממש יחזור על עצמו