היום, כידוע, חל record store day - וזהו יובל העשור לאירוע הזה, שיש כאלה הסבורים שהוא בין הגורמים האחראים לתחית הויניל.
ומעניין לעניין באותו עניין. הבוקר החלטתי לפקוד את חנות התקליטים הגדולה בעיר - sonic boom , חנות שקיימת שנים רבות, ושבה התחלתי למעשה את רכישות הויניל שלי, לפני למעלה מעשור. בימים ההם ויניל היה עיסוק די איזזוטרי, ותכופות מצאתי עצמי נובר בערימות לצד חטיארים כמוני, עם אוירה כללית של דכדוך ולכלוך. אבל זה היה אז, ועכשיו, הבוקר, הצטיידתי במזומנים, מצב רוח טוב ומעיל (היה קצת קר הבוקר ). יצאת מהבית והגעתי לחנות כשעה לאחר פתיחתה.
מה אומר, הגעתי לחנות מליאה עד אפס מקום. היה קשה לזוז ממקום למקום, לחפש את ההוצאות המיוחדות לכבוד rsd, או לנבור בתקליטים הישנים שזה עתה הגיעו לחנות. עברתי ממקום למקום, ואף מצאתי כמה דברים מעניינים עבורי (פולק, מוסיקת שנות השישים, ג׳אז).
אבל לא על זה רציתי לספר. רציתי לאמר שהפעם, זקנים כמוני היו המיעוט. שהמקום המה צעירים, לא בהכרח היפסטרים, לא בהכרח היפסטרים, שקנו וקנו המון. ניכר היה שהם יודעים היטב מה מוצלח ומה לא. היה מעניין מאוד, אך בשלב כלשהו הפך גירוי תת סיפי לסיפי: ריח הפיצה הגיע....ממשלוח ענקי של פיצות שחולקו חינם לקהל. היה טעים.
התעייפתי. אז זזתי. נעמדתי בתור והתכוונתי לשלם. אבל אז באה הפתעה נוספת. הסבירו לי שעלי לרדת לקומה למטה כי התור גדול ממה שניתן להכיל בקומה העליונה. ירדתי. חיכיתי, וחיכיתי. תוך כדי הדקות הארוכות הללו חשבתי שבהחלט יכול להיות שהאופנה הזו תחלוף, ושחלק מאלה שקנו יעזבו את הענין הזה תוך שנה שנתיים. היתה לי גם תחושה מוזרה שהמקום הזה כבר לא שייך לי יותר: במשך הרבה שנים אני ושכמותי החזקנו אותו כספית ועכשיו...בא דור חדש, מתלהב ומעודכן בהרבה, שממנו מגיע הכסף הגדול יותר. ועוד דבר עלה לי בראש: שכמה מוטעית היתה התפיסה הראשונית של אודיופילים כמוני שתחית הויניל היא תחיה של איכות הצליל. שטויות, מדובר בתחיה מסוג אחר לגמרי, תחיה של חוית האזנה מסוג אחר מזה של שירותי הסטרימינג, הורדות או אפילו סידי. משהו מרוכז ומחוייב יותר.
ובסוף גלגל המחשבות המתיש הזה, חשבתי שיש כעת עוד דור שיזכור מה מיוחד בתקליטים, ואולי, רק אולי, יש סיכוי שהפורמט הזה ישרוד עוד עשרים שלושים שנה.
נראה.
כעת אני מאזין לdays of future past של המודי בלוז, שקניתי הבוקר בהדפסה של mobile fidelity מ 1981. לא יאומן.

יאללה מה שהעמידה בתור עשתה לך...
קנה כרטיס לסבב הקרוב

ולעצם האמירה בעניין המדיה האנלוגית,
אני מוצא עצמי מידי פעם מהרהר על זה שטכנולוגיית ההדפסה על ויניל לא נראה שהתפתחה בקצב של שאר הטכנולוגיות מסביב

יום תקליט שמח לכולם (כבר עבר בעצם לא?).
לגבי האמירה בציטוט, ההימור שלי על הגורמים האחראיים לתחית הויניל אצל צעירים הוא אומנים.
יש כנראה כמה שטוחנים להם על זה, וכ"גרופים" הם מחויבים להקשיב יש אפילו כאלו שמוציאים דברים מסויימים רק בויניל. ומשם זה מתגלגל ללהיות (או לפחות להרגיש) מגניב וכו'

לפחות אלו רוב (אם לא כל) המקרים בהם נתקלתי אצל צעירים שהחליטו ביום בהיר לקנות פטיפון.
(אני מתכוון לכאלו שלא קשורים לאודיופיליה כמובן)

אם כי בשנים האחרונות הופיעו - לראשונה מזה עשרות שנים, מטבעות ויניל חדשות, בטכנולוגיה מודרנית.

אין לזה סיבה אחת- אומנים, האירוע הזה, שקיעת הסידי והעדר אלרטטניבה פיסית, היפסטריות, געגועים לעבר ו.....הרווח העצום שעושה חברת התקליטים על המדיה הזו, גבוה בהשוואה לכל מדיה אחרת. והעובדה שאי אפשר להעתיק אותה באופן מושלם. אף פעם.