BooBoo כתב:
נו, מה לעשות.
בכיתות ז'-אמצע ח' ברעננה הייתי חלק מחבורה שלא כל כך.... ראתה אף אחד אחר.
פאנקיסטים, מטאליסטים, חנונים, ערסים. מי שבא ברוך הבא.
בערך באמצע ח' ירד לי האסימון שאם אמשיך להתרכז במכות ולא בלימודים טוב לא ייצא מזה.
אז אמרתי ביי ביי לכולם והתחלתי לחרוש.
מטאל התחלתי לשמוע מטאל בחופש הגדול של בין ט' ל-י'.
והכי מוזר, למרות ששמעתי ואני עד היום שומע את המטאל הכי כבד שיש (Death, Black, Doom) מעולם לא
התחברתי לסממנים החיצוניים והפנימיים שהוא מייצג, קרי נעלי צבא, ניטים, לבוש שחור מלא, קעקועים והערצה עיוורת לסיטרא-אחרא.
ועוד דבר מוזר:
מאז ועד היום אני משלב בטבעיות גמורה האזנה לז'אנרים שבדר"כ אין ביניהם שום קשר.
כבר בכיתה י' שכנו לי על המדף בכפיפה אחת קסטות של איירון מיידן, לד זפלין, מדונה ומייקל ג'קסון.
אין כמו להנות מכל העולמות.
סחטיין
לי בכיתה ח' ירד האסימון שאופנוע זה מגניב
וכך פחות או יותר מאז כבר לא ממש למדתי,
עשיתי הכל בנוחות ובמרוכז אחרי הצבא
ואת זמן התיכון הותרתי פנוי בשביל כיף.
ייתכן ואם היית לובש קצת שחור,
היום כבר היית משוחרר מהמטאל,
אולי אתה בלימבו, באמצע בין שני העולמות.
אני קובע בפסקנות כי אין לילד גדול בגילך
מה לעשות עם מטאל מסוג כלשהו,
אולי למעט באימוני כושר [?]
'מטאל למבוגרים' מאפיין,
רק לפעמים,
את האופציה היחידה של הבוגר שנכפו עליו
חיים בורגניים מעוגנים [ עגן = הורות/משכנתא ]
להראות שעוד טיפה מכוחו ומרדנותו במתניו,
בדרך מהעבודה הביתה וכד'.
באותם מקרים שזה קורה,
זה קצת עצוב, יש האומרים פתטי,
אני לא בעד השימוש במילה הזו.
בהתחלה כמובן האזנתי בעיקר לתקליטים של אבא
יצא מיקס גדול שכלל בין השאר פינק פלויד והטמפטיישנס,
פול אנקה וניל סדקה ושות',ביץ' בויז, אלוויס, 'וודסטוקים',
לד זפלין, הביטלס, סנטנה, ג'ניס, זאפה, קווין,
יוריה היפ, דיפרפל, כאלה, מלא כאלה
