קשה לומר שהיפ הופ זה הסגנון המועדף על אודיופילים. אולי זה כי במוזיקה הזו חסרים כמה מן המאפיינים הכה חביבים על אדוקי הסוניקה, אך עדיין תעלומה הדבר בעיני, כיוון שמחד, אין זמרים מצטיינים המזמנים שיחה בשבחם של הווקלס, או ריבוי כלים שמזמין התפייטות בזכות השליטה והפירוט. אך מאידך,נדמה לי, שרוב דומיננטי של אודיופילים פיתח את תאוות האלקטרוניקה, כתוצאה מאהבת המוזיקה.
מה שמפגיש אותנו עם הנושא. מוזיקה. מי שאוהב מוזיקה, חייב להכיר את The Roots כן, כן, חייב. זה בספר הכללים. ואם הרמקול שלכם יוצר באיחוד האירופי אחרי קיץ 1992,אז זה מופיע גם בברושור שלו (לא כולל פורטוגל וחלקים מבלגיה), בפסקה אחרי "כך מחברים בקונפיגורצייתbiwire”.
ההרכב הוקם בפילידלפיה בסוף שנות ה 80 ע"י טאריק טרוטר, והמתופף אמיר תומפסון. הם צירפו את הבסיסט הג'זיזט ג'וש אברמס, שהוחלך בהמשל ע"י לנרד האבארד, את הקלידן סקוט סטורצ', את ה MCs מאליק בי , קניאטה וורן ודייס ראו. הם התחילו להתגלגל כהרכב אלטרנטיבי בסביבות פילידלפיה, החוף המזרחי ואפילו הסתובבו קצת באירופה.
באפריל 2008, הם הוציאו אלבום מצויין Rising down , שזכה להצלחה מסחרית לא קטנה. זה אלבומם השני בלייבל Def Jam שבימינו ממנכ"ל אותו, Jay Z. הדבר הראשון שהוא החליט לעשות אחרי המינוי היה, להחתים את The Roots בכל מחיר. האלבום, כאמור, מצויין! ..... אבל, כמו כל אלבום שהחברה מפילי הוציאו בשנות ה 2000, אחרי כמה שמיעות, מה שאני עושה זה לרוץ ולשמוע את הדיסק הרביעי שלהם: Things Fall Apart משנת 1999. בלי ספק האלבום הכי טוב של ההרכב, ומבחינתי זה אחד האלבומים הכי טובים של ההיפ הופ והמוסיקה השחורה בכלל. הוא שייך לאותה רשימה עם אלבומים כדוגמת Public Enemy - It takes a nation of milions, Run DMC - rising hell, N.W.A – N---az4life , Dr DRE - The Chronic וכו.. ייתכן שאחרי המשפט האחרון האקדמיה למדעי ההיפ הופ מרימה גבה קולקטיבית. אבל מיד נחזור אל האלבום, נקדים עם קצת רקע.
שלושת האלבומים הראשונים של ההרכב היו אלבומי היפ הופ עם דגש מאוד ג'אזי . סנובים מוזיקליים מעריכים אותם בדרך כלל, והם אף זכו להצלחה מסחרית נאה. המקור לייחודיות האמנותית נובע מההשכלה המוזיקלית הרחבה (בטח שביחס לאמן היפ הופ) שיש בלהקה. טאריק ואמיר למדו באותו מחזור בבית ספר למוסיקה ושאר אומניות במה בפילידלפיה (משהו בסגנון בית הספר מהסדרה "תהילה" רק בלי לירוי, והבלונדה עם הצ'לו).
The roots הם להקת הופעות. הם אחת מלהקות ה LIVE הכי טובות הפעילות כיום. כל המוזיקה שלהם מתחילה מה rythem section. את רוב האלבומים שלהם הם בונים בדרך של בחינת עשרות רבות של שירים בהופעות חיות, ואחר כך צמצום הרשימה לכעשרה עד חמישה עשר קטעים, שבדרך כלל מוקלטים חיי באולפן.
אבל למרות כל זה הם היו עודלהקת היפ הופ מוערכת בסצינה. הם עוד לא עשו משהו בולט ממש. בתקופה ההיא (סוף שנות ה 90) שמעתי הרבה מוזיקה שחורה, ואני לא זוכר שהתעניינתי בהם במיוחד. יצאו אלבומים,כשזה הזדמן שמענו, נהנינו, ועברנו הלאה.
אבל כל זה השתנה מן הקצה אל הקצב בשנת 1999. כשיצא האלבום הרביעי: Things Fall apart. הלהקה החליטה לשנות אג'נדה באופן דרמטי. מוזיקלית האלבום פחות ג'אזי מקודמיו, והעיבודים שמו יותר דגש על מוזיקת soul שחורה קלסית, אם כי הוייב הפיוז'ניסטי עדיין מורגש. התיפוף הפאנקי בסיסי, פראזות אלקטרוניות בסטייל , והרבה אנרגיה סאבלימינלית. The Roots מיקמו את עצמם באלבום הזה כקול המשמעותי בהיפ הופ האומנותי שבא עלינו לטובה החל מסוף שנות ה 90, עם להקות כמו Outcast המופלאים, או black star המיוחדת ( def mos אף שיתף פעולה באלבום בקטע Double Trouble ).
מעבר לרעיונות המוזיקליים המדליקים, הסתבר שיש לחבר'ה הרבה מה להגיד. הם החליטו שמוצה השלב בקריירה שלהם שבו הם הילדים הקולים, שמביאים מוסיקת feel good לאניני טעם, והחליטו שזה הזמן לפתוח את הפה. בהנהגתו של Black thought (אמיר טאוטר שמייסד) האלבום שופך קיתונות של זעם ובוז, על תעשיית המוזיקה השחורה בשנות ה 90. על המצב המגוחך של ראפרים מפונקים עם כובעי פרווה ומכוניות בנטלי וולגריות. על ריקנות מוזיקלית של ילדים מיליונרים זווי חוטם שמשלבים מוסיקה של בטהובן בלהיטי MTV סוג ג', בלי סטייל או נשמה. באלבום כולו שורה אוירת התססה והתרסה, כמו שורת הפזמון מהקטע "The Spark” המעולה , "Now it's time to spark shit”.
הפעם, הם החליטו גם שיש צורך בלהיט סקסי. מאחר והלהקה מורכבת ממוסיקאים ולא כוכבי מוסיקה, ובואו נאמר שדוגמנות היא לא אופציה חקריירה אלטרנטיבית עבורם הם החליטו להביא את הסקסי מבחוץ. וכך נוצר הלהיט (הלא מאוד אופייני) You got me עם אריקה באדו המוכשרת. הלהיט הצליח כל כך שהוא אפילו חדר אל מקדש האוונגרד, הלו הוא הפלייליסט של גלגל"ץ.
הערת אגב, אם להיפגש עם רוח האתר, אז לדעתי האלבום Things Fall Apart כמו שאר האלבומים שלהם, מוקלט היטב. מערכת טובה בפירוש תמצה את העושר המוסיקלי. זו מוסיקה עם נגינה חיה, והרבה ווקליסטים מוכשרים.
כישרון הכתיבה של הלהקה מודגם בקטע המצמרר והשרוט The return to innocent lost שמבוצע עם אורסולה ראקר. השיר (במקרה זה מלשון שירה ממש) הוא משל \ קינה על מצבם של השחורים בשכונות העוני בערים כמו פילידלפיה. לי היה מאוד קשה להישאר אדיש לקטע הזה.
הנה טעימה Muffled sound of fist on flesh Blows to chest No breath Air gasps !You ain't nothing but white trash, bitch With each hit, each kick, each...broken rib Crack, Crack Bones are crying Mommy's crying and bleeding And pleading And then... Daddy wants to fuck Dick hard, swelled with power rush And as if all that wasn't enough Mommy's seven months heavy with birth As...Daddy grunts and cursed drunk nothings in her bloodied ear ..... את ההמשך אפשר למצא כאן
( משום מה יוטויב לא נותנים אפשרות ל Embeded בוידאו הזה ) זה קליפ מדליק רשמי The next movement
הייתי חייב שיר מהאלבום החדש, בלייב
_________________ ללכת למקדונלדס בשביל סלט זה כמו ללכת לZונה בשביל חיבוק.
@אפי, אני בטוח שמזמן לא אמרתי לך את זה { או אי פעם }, אבל אתה מזכיר ליאת אישתי . מאוד. למה? ובכן, מבחינתה ג'אז זב ג'אז. מבחינתה זה "מוסיקה של 88" ו"הכל אותו דבר". לא משנה אם זה מונק ,מונטגומרי או רולינס. או אפילו איזה סטודנט ברימון שחיבר הרכבצ'יק נחמד ונותן כמה סטאנדארטים מגושמים כשאני מנגב חומוס בפאב. למה אני אומר את זה? כי בן אדם צריך לפתוח את הראש והלב, ולהרשות לעצמו להתפתח פה ושם. כלומר ראוי להבחין בין יצירותיהם של הדג נחש וסאבלימינל { אני לא מרחיב, כי לא נעים }.
ובכלל, אם בגלגלצ עסקינן, יש כמה מאושיות התחנה שאני מאוד אוהב. למשל אני מת על עברי לידר { שורץ פלייליסט נצחי } וגם משרית חדד { שמקבלת הרבה השמעות בשנים האחרונות } אני נהנה.
לפתוח את הראש { במיוחד אם אתה לא בן עשרים } זו הדרך אל האושר.
_________________ ללכת למקדונלדס בשביל סלט זה כמו ללכת לZונה בשביל חיבוק.
תודה על ההשוואה לליאת (לא מכיר אותה אבל אני משוכנע שזה חיובי ... )
לומר בכנות אני מזמן כבר לא בן עשרים ... ואני באמת ראש קשה ... פרט ל ... מוסיקה ...
ובג'אז לא הכל זה ג'אז ולא כולם זה אותו ג'אז ... ומסור לליאת שבזה היא שוגה (אף על פי שאני משוכנע שבכל שאר הדברים היא יותר מצודקת )
רק אולי הבהרה לגבי מה שהתכוונתי לא מיי קאפ אוופ טיי. שלא שאני סובל מלשמוע ... אני יכול לשמוע ... אך בגדר שיר שנשמע בזפזופ לגלגל"צ, ששם גם המקום הסביר ביותר לשמוע מוסיקה כזו. אך לצערם (ואולי אף לצערי ...) תמלוגים הם לא יראו ממני ולא תמצא אותי יושב בבית מול הטייפ אייווה הכפול שלי ומאזין להם. כמו נניח לרבים אחרים (שמעטים מאוד שזהים האחד לשני ... )
(וביננו ... שאף אחד לא ישמע ... גם אצל לידר אני לא רשום ברשימת התמלוגים שלו ... )
כשתצא מהיער ... ותהיה באזור הפרובינציה ... אתה מוזמן לשמוע את המוסיקאים שאני ברשימת התמלוגים שלהם ...
אין יישות בשם ליאת המשפט אמור היה להיות "מזכיר לי את אישתי" { כל הבעסה בדיסלקציה } ואני דווקא נהנה מג'אז. מאוד. ואני ידוע כמגן בחירוף נפש על היפ הופ אומנותי היפ הופ זה הרוקנרול החדש, ובאופן מעניין הוא מתקבל בדיוק באותה חשדנות ובספקנות { ואביסלה התנשאות בלתי נמנעת.. } כמו הרוקנרול בשעתו. בדיוק אותם טיעונים, מבדיוק אותם אנשים { מבחינות גיל, מעמד סוציואקונומי, גזע. בקיצור WASP נו.. }.
מכיר אברהם? מכיר משה? מכיר ישוע? מכיר מוחמד? עכשיו תכיר את flavor flav ,chuck d ו tupac shakur זצ"ל
_________________ ללכת למקדונלדס בשביל סלט זה כמו ללכת לZונה בשביל חיבוק.