השאלה היא כמו תמיד, מה מקור ה׳קסם׳ הזה שכולנו שומעים בתקליט שאין בעותק הדיגיטלי. אם זו מגבלה אינהרנטית של דיגיטציה (כמו חיתוך של תדרים מעל 21 קה״צ בגלל מגבלות דגימה) אז כל שלב דיגיטלי בדרך יעשה רע. אם זה ערך מוסף של איזה אוברטון או ארטיפקט שהניגון המכני או המיסטור האנלוגי מוסיף (ועל ה- אמינות. אם זה נשמע לי טוב וחי לא אכפת לי אם זה שונה מהמסטר) אז דיגיטציה לא בהכרח תהרוג את זה. מבחינת נסיון, באמת יש תקליטים ׳דיגיטליים׳ שנשמעים ממש טוב, אבל יש קורלציה מאד גבוהה בין התקליטים ה׳מדהימים ׳ באמת לבין AAA כל הדרך. וכן, זה יכול להיות סתם עניין ׳תרבותי׳ שהטכנאים הכי טובים (ובתקליט יש חתימות סאונד כל כך ברורות לקווין גריי, סטיב הופמן או ברני גרונדמן שהחלק שלהם בקסם ברור לגמרי) הם גם טהרנים שעובדים אנלוגי מהתחלה עד הסוף.

ללא ספק ואני מסכים שרב תקליטי הרפרנס שלי הם AAA באופן מוחלט (עד כמה שאנחנו יודעים שהם כאלו).
אבל אני לא מאלו (ואף מתנגד כמעט בתוקף) שגורסים שכל מה שהגיע מדיגיטאל, או עם דרך כזו או אחרת שעוברת בדומיין הדיגיטאלי - הוא נפל באופן אוטומטי "ואין מה לקנות אותו" וזו "עבודה בעיניים".

אני מתחיל מנקודה שהסט האנלוגי שלי מושקע ועוצב על פי האוזן שלי, החל מהשולחן, וכלה בזרוע, הראש, הפונו סטיג' והכבלים שמחברים הכל, בדיוק כפי שכל אחד "מכוון" את המערכת הכוללת שלו (קונה מגבר, רמקול ומקור שמתאימים לו ולמוסיקה שלו).
כך שתקליט טוב (ז"א כזה שמוקלט סביר, עבר מאסטרינג כמו שצריך והודפס כמו שצריך.. ) נשמע מסביר ועד טוב מאד, אבל הכי חשוב נשמע כמו שאני כיוונתי שישמע (לפחות בכיוון הכללי).

אז כך שאין בעיה וכל מקרה לגופו... סה"כ ההתעסקות במדיה הזו מעבר לסאונד המעולה שמקבלים ממנו, היא גם "רומנטית"
אז זה באמת לא משנה.

כן, כמשתמש ותיק של מכשיר שידוע ברגישות שלו לכוונונים ומשחקים, אני מסכים לגמרי שפטיפון זה סוג של כלי נגינה. וכאמור, יש לי לא מעט תקליטים עם ׳כתמים׳ דיגיטליים שנשמעים נהדר.

בדיוק!