עכשיו 11/12/17 15:26

פורסם: 18/04/13 15:30 ע"י aloni


Magnepan 3.7



Magnepan 3.7


בטח שמתם לב שלא יוצא לי לפרסם יותר מידי סקירות לאחרונה, זה לא ממש קשור לאתר ואפילו לא מעצלנות או עייפות החומר, סתם עניין טכני שפשוט אין לי זמן להשקיע בסקירות עם כמות העבודה שלקחתי על עצמי.
אבל מה שקורה בפועל זה שהמוצרים שאני כן סוקר מבקרים כאן זמן ארוך, (הרבה) חודשים במקום שבועות. אני חייב להודות שלסקור מוצר בצורה כזאת זאת חוויה אחרת מבחינתי.
ההבדל הברור הוא שיש פחות "לחץ" לעשות הכל במסגרת הזמן שיש עם המוצר, לשמוע את כל סוגי המוזיקה, להאזין לו במספר קונפיגורציות של סטאפ, לעשות השוואות עם המוצרים שלי, ובסה"כ אם בכוונה ואם לא, אני פשוט מכיר אותו יותר טוב אחרי תקופה כזאת.

אבל מעבר ל"היכרות", יש עדיין הבדל בין להכיר טוב מוצר ובין לחיות איתו תקופה ארוכה או להיות בעליו. אתם בטח יודעים על מה אני מדבר.
אנחנו הרי יכולים להגדיר מה מוצר עושה טוב יותר או פחות תוך זמן קצר מהרגע שחיברנו אותו לסטאפ, אבל אנחנו לא בהכרח יודעים איך זה לחיות איתו יום יום. עד כמה משפיעות התכונות חיוביות או השליליות שלו על האזנה נורמאלית, כלומר "לא ביקורתית לחלוטין" ולטווח ארוך, זה תהליך שאין לו תחליף "אינסטנט".

אז כל ההקדמה הזאת באה להגיד שעם ה- 3.7, חייתי תקופה ארוכה כרמקולים היחידים המחוברים לסטאפ, וזה כמובן משפיע על הסקירה, לטוב ולרע. בעיקר לטוב. במקרה הספציפי זה היה אפילו חובה כפי שנלמד בסעיף הסטאפ.
אני לא מצטער אפילו על דקה שבליתי בחברתם, את ה- 1.7 אהבתי מאוד, אני לא בטוח שהצלחתם להבחין עד כמה מאותה סקירה, הפעם אשתדל להיות יותר ברור.

Magnepan 3.7


Magnepan 3.7


כפי שסיפרתי בסקירה של ה- 1.7, הם היו (לכלימתי) המגנפאן הראשונים שיצא לי לשמוע.
על ה- 3.7 יצא לי לקרוא המון לפני שהם הגיעו לכאן. לא ממש באופן יזום, אלא כחלק מהעיון הרגיל בשני המגזינים שמגיעים לביתי (The Absolute Sound ו- Sterophile), אבל TAS לא הפסיקו להלל אותם ואני זוכר לפחות שלוש כתבות המדברות על הדגם הזה, ועוד לא מעט אזכורים מאז שיצאו.
המעניין הוא (או אולי לא כל כך מעניין?), שגם אם המסקנות הסופיות של אותם כותבים ושלי די דומות, וזה פשוט רמקול פנטסטי, אני די בטוח ששמענו דברים אחרים והתרשמנו מתכונות אחרות, אולי זה עניין של סטאפ וחדרים שונים ואולי סתם דגשים אישיים.

בכל מקרה, לפני שנגיע לתכלס, אנחנו חייבים להגיד מילה או שתים על ההבדל הטכני בין ה- 3.7 וה- 1.7.
כזכור, ה- 1.7 הינו הרמקול הראשון של חברת מגנפאן שעושה שימוש בלעדי ביחידות Quasi Ribbon ("ריבון מדומה" בסקירה) לשלושת החלקים של הקרוס (מי שלא זוכר מה זה אומר מוזמן לעיין שוב בסקירה של ה- 1.7, וספציפית בחלק השני שלה).


במקרה של ה- 3.7, אנחנו נשארים עם קוואזי ריבון לבאס והמיד, אבל עוברים ל"ריבון אמיתי" עבור התחום הגבוה (תיאור של ההבדל הטכני בין השיטות באותו מקום בסקירה של ה- 1.7).
כאן הוא מקבל "רצועה" משלו מופרדת משאר הדרייברים, ואם נבחן טוב מתחת לרשת השחורה נוכל לראות אותו, וביתר קלות מהצד אחורי.

Magnepan 3.7


Magnepan 3.7


את ה- 1.7 ראינו פה בגימור מסגרת אלומיניום, ה- 3.7 הגיע בגימור עץ שחור. זה די יפה בפני עצמו אך אני חושב שאני מעדיף את גימור האלומיניום.

Magnepan 3.7


אפשר לומר שבסה"כ הצורה החיצונית די דומה, וקשה לפספס שמדובר במגנפאן, אך ה- 3.7 גבוה ורחב מה- 1.7 (בכ- 15 ס"מ בכל כיוון), והעובדה שכאן יש לנו שתי רצועות דרייברים מופרדות בכמה ס"מ טובים של המסגרת כן נותנת מראה קצת שונה.
בחדר שלי ה- 3.7 "כיסו" יותר מהקיר האחורי של המערכת והם שימשו קצת כפרגוד בהסתירם חלק מהרכיבים, וזה יכול להיות דבר טוב או לא טוב כתלות במה שרוצים להשיג.


עוד ברמה הטכנית יש לנו כאן נתוני נצילות דומים ל- 1.7 (של 86db ב- 500הרץ 2.83 וולט) ועכבה נומינלית של 4 אוהם.
טווח התדרים עם זאת מתרחב ל- 35 הרץ בתחום התחתון (במקום 40), ו- 40 קילו הרץ בתחום העליון (במקום 24).

למרות נתוני נצילות ועכבה דומים, קצת חששתי שיהיה למגבר שלי קשה להניע את ה- 3.7, הרי תמיד מזהירים אותנו שהמגים זקוקים להגברה חזקה, אך לא הרגשתי בשום קושי בכיוון זה. ההיפך, דברים שחשבתי שאולי ה- 1.7 עשו פחות טוב בגלל הגברה עברו כאן ביתר קלות.

Magnepan 3.7


בחלק האחורי של ה- 3.7 נמצא פאנל דומה ל- 1.7, רק הפעם עם פיוז נפרד לטוויטר וכן אפשרות אטניואציה נפרדת לטוויטר (לא השתמשתי בה).
גם כאן הטרמינלים המקוריים מתאימים רק לבננות, אולם הפעם משה סיפק לבקשתי גם מתאם לספיידים. זה איפשר לי להשתמש בכבל הרמקול הרגיל שלי, אולם אני לא יכול להגיד שהתלהבתי מאוד מאיכות הבניה של המתאם הזה.

Magnepan 3.7



סטאפ


ה- 3.7 הגיעו אלי בסוף השנה שעברה, עת הייתי עסוק בסיום סקירה אחרת ולא התכוונתי לחבר אותם למשך שבוע לפחות. בפועל הייתי כל כך סקרן שהייתי חייב לעשות הפסקה ולחבר אותם.
התוצאה? – מזעזעת!
טוב, אולי לא מזעזעת לגמרי במונחים אבסולוטיים, אבל אחרי ה- 1.7 ציפיתי לכל כך הרבה, והתוצאה כעת היתה הרבה פחות טובה מ- 1.7.
המיד באס היה סביר, הבאס לא ממש קיים, הטוויטר מתכתי ומנסר והמיד תלוש ממנו לגמרי.

המחשבה הראשונה היתה שזה עניין של הרצה, אבל משה אמר לי שהרמקול כבר עבד כמה עשרות שעות אצל מישהו.
התפללתי שהשעות האלו לא הזיזו לרמקול, ניתקתי את צמד ה- 3.7 ושבתי לסיים את הסקירה שהייתי בעיצומה.

כשהגיע זמנם חיברתי שוב וקיוויתי שאולי משהו ישתנה. שום דבר. מאכזב.
טוב, אין הרבה מה לעשות, השארתי אותם פועלים וחזרתי לעבודתי. המזל הגדול היה שהייתי כל כך עסוק שגם כך הרבה פנאי לשבת מול המערכת לא היה לי. בשנה האחרונה (בערך) פרופיל ההאזנה שלי השתנה בלית ברירה להאזנה מחדר העבודה (מרחק של כ- 10 מטרים מהרמקולים עם קיר גבס באמצע) מה שכן, מאז התחלתי להאזין בצורה כזאת אני שומע המון מוזיקה. השילוב של מיוזיק סרבר במערכת מאפשר לי להאזין למוזיקה בכל עת שאני בבית, ומכיוון שאני עובד מהבית זה אומר כל יום כמעט כל היום. 10 שעות מוזיקה נחשב מעט.


לקח ל- 3.7 מעל לחודש, בערך 500 שעות עבודה עד ששמעתי משהו שגרם לי לחשוב "הופה, משהו קרה". ולמעשה מאותו הרגע אי אפשר היה בכלל להשוות אותם לסאונד הראשון שקיבלתי מהם. מצאתי את עצמי כל הזמן עוצר את עבודתי בחדר העבודה והולך להאזין למערכת.

הדבר החשוב ביותר שקרה זה שהטוויטר איבד את המתכתיות והתחבר למיד יותר טוב, וגם קיבלת באס ולא רק מיד באס. למעשה יותר מה- 1.7.
על שאר אספקטי הסאונד נדבר בסעיף הבא, אבל אם קניתם כאלו חדשים, צפו לזמן הרצה ארוך במיוחד.

Magnepan 3.7



סשן האזנה


Dizzy Gillespie – Sonny Side Up
אנחנו מתחילים עם אלבום שמבחינתי הוא כמעט 40 דקות של עונג. במשך הסשן אנו ניגע לא מעט בהבדלים בין ה- 3.7 לכל רמקול קונבנציונאלי ששמעתי, וביניהם גם שלי, וכן על התכונה שלו "להחליק" גם אלבומים שאינם שיא האיכות בהקלטה והפקה (בלשון המעטה), ואפילו אם אתם מתכוונים לדלג על חלק מהסשן אני ממליץ שתקראו את סעיף האלבום האחרון. אני נזכר בזה כעת כי גם האלבום הזה, לפחות הגירסה שלי, שמקורה בהוצאות הזולות (בלי התמלוגים, כך שמעתי), יכולה להיות קצת “harsh” בטח ברמקול מהסוג המודרני, אבל אפילו ברמקול כמו שלי.

על ה- 3.7 כמו שאני מקווה שאצליח להעביר לכם במשך הסשן, דברים נמדדים על סקאלה אחרת. אין כמעט משהו שקשה לשמוע, ולא משנה באיזה ווליום, גם חזק מאוד.
לא שלא נשמע בעיות בהקלטה, ולא שלא נבדיל בין הקלטה טובה לפחות, אבל לפחות את הסטאפ שלי הוא הפך לכזה שפחות מעניינת אותי איכות ההקלטה והרבה יותר קל לי להתרכז במוזיקה. נגיד באלבום הנפלא הזה, אחרי 20 שניות אני כבר שוכח שהוא די מחורבן מבחינת סאונד נטו, ואני כבר בחצי טראנס.

כלי הנשיפה פה פחות דקים וצפצפניים, הם מקבלים איזה עיבוי בגודל, ובצורה, וטיפה מרוככים לעומת רמקול דינמי. אני מנסה להחליט עם עצמי האם זה בזכות שקיבלתי יותר טקסטורה שחסרה לי ברמקול שלי לדוגמה, או שזה בגלל שיש פחות גבוהים. בסוף אני מחליט שאף אחת מאלו אינה התשובה, זה לא שיש לי פחות גבוהים, אלא שהדינמיקה שלהם פחות גסה. דיברנו רבות על הדינמיקה בסקירה של ה- 1.7, וזה נכון אפילו ביתר תוקף ל- 3.7 שגם לו אין דינמיקה של רמקול קונבנציונאלי. אנחנו נמשיך לדבר על זה באלבומים הבאים.

אני מניח שהרבה יאהבו את הפרזנטציה הגדולה יותר של ה- 3.7, דמויות הסטראו שלו יותר גדולות מאשר ברמקול שלי, אני לא יכול להגיד שהבמה יותר רחבה משמעותית אם בכלל, ושילוב של שני הדברים נותן במה יותר מלאה.
אבל מה שאני אוהב כאן זה שניתן להגביר את הווליום, הרבה, גם באלבום כזה, והוא לא נשמע "חפרני" או מציק. זה לא שאני אוהב להאזין בווליום חזק, בדר"כ אני ממש נגד, אבל פה מקבלים רק את היתרונות.
מה שאני צריך קצת להתרגל אליו זאת במה יחסית שטוחה. לא הכלים עצמם, דווקא להם יש גודל תלת מימדי בסדר גמור, אבל הם כולם נמצאים בדר"כ על אותו מישור, או בערך באותו מרחק ממני.
למעט אולי גילספי עם הליווי המצחיק שלו ב- After Hours רחוק מהמיקרופון.


Nancy Wilson – Cannonball Adderley
הייתי כל שקוע בסוף של I know that you know מהאלבום הקודם שלא הספקתי להוסיף אלבום לפלייליסט ו- HFMC בחרה עבורי את האלבום הזה שבטוח הופיע בסקירותיי לא פעם. אני חייב לו הרבה.
בכל מקרה, מתאימה לי הבחירה הזו. אנחנו שומרים על כלי נשיפה, מוסיפים ווקאל, ומתקדמים להקלטה יותר טובה ו"אולפנית" אך עדיין אותו סדר גודל של תקופה.

וכפי שטענתי באלבום הקודם, קל להבחין דרך ה- 3.7 בשוני שבהקלטות. זו הרבה יותר איכותית, מדוייקת, מלאה ושקטה. ועדיין, כמובן, זו לא הקלטה אודיופילית מודרנית.

כל מה שכתבתי באלבום הקודם נכון גם כאן. במקרה של הטרקים האינסטרומנטליים אני אוהב את הגודל המשופר של ה- 3.7, בטרקים הווקאליים זה קצת מפריע לי לדמות את ווילסון עומדת מולי ושרה.

מה שלא הספקתי להזכיר באלבום הקודם זה את הקצוות הטונאליים המשופרים של ה- 3.7. הוא אומנם סלחני להקלטות, אבל זה לא בגלל שהוא סתום. למעשה אני חש שיש לו יותר גבוהים מה- 1.7 ומהרמקול שלי. המזל הוא שלרוב (לפחות לאחר הברייק אין) הם גם מספיק רכים בשביל לא להפריע.
גם בתחום הנמוך, באס גבוה עד אמצעי, יש כאן יותר מלאות משאני זוכר ב- 1.7. אך כמו ב- 1.7 הבאס הזה רך ו-"אקוסטי", הוא לא דינמי ולא מהיר (מה שחלקכם מכנים "פאנצ'י", "הדוק" או "קצר").
הוא לא מכה בכם או בחדר, הוא ממלא אותו.

Slow Moving Millie – Renditions
אני מרגיש חובה להתנצל מראש. תראו, את האלבום האחרון בסשן בחרתי עוד לפני שהתחלתי אותו, האלבום הבא יהיה כנראה קלאסי, וזה אומר שזאת ההזדמנות האחרונה שלי לשים משהו קצת שונה. בחרתי אלבום שגיליתי די לאחרונה, ונראה לי שאו שתהנו ממנו או שלא תסבלו אותו. אז בזהירות לכם.

הבחורה הזאת (מסתבר) היא שחקנית בריטית, ואם תשמעו את הביצועים הווקאליים שלה זה כנראה לא יפתיע אתכם. היא כזאת מתייפייפת, מתרפקת, איטית, אתם יודעים...

אז מה אתה מפיל עלינו את הדבר הזה? אתם שואלים בצדק. עבורי מה שעשה את העבודה היא הבחירה המוזרה שלה להקליט אלבום שלם של קאברים לשירי שנות השמונים. מי לעזאזל עושה דבר כזה היום?
מה שאני עוד אוהב זה שכמעט כל השירים פה מקבלים טיפול דומה, מומתקים, מואטים, ועוד קצת מומתקים. כך יוצא בסוף משהו די אחוד, ולמי שגדל בדיוק בתקופה של השירים האלו זה מחזיר אותי אחורה מבלי לשמוע את הביצועים המקוריים הלעוסים אולי בואו נודה.
אוקי, ואיך יכול ה- 3.7 לתרום לנו באלבום מוזר שכזה? בכמה אופנים.
זה לא בדיוק אלבום של לשבת מול המערכת ולהאזין, ובזכות הגודל ובכלל אופי פיזור הצליל של ה- 3.7 והיכולת שלהם לנגן בווליום חזק ללא מאמץ זה מאפשר לי לנגן את האלבום חזק בכל הבית בין אם אני עובד בחדר אחר או מסתובב בבית. אני אומנם עושה זאת גם עם הרמקולים שלי רבות לאחרונה, אך עם ה- 3.7 זה עובד יותר טוב.

ואם בכל זאת אני יושב מול המערכת להאזין, ה- 3.7 מציגים לי שתי תכונות שניתן לראות כמנוגדות. מצד אחד אני שומע בתחום הגבוה מיני ניואנסים שלא שמעתי עם הרמקולים שלי, וזה מעיד נניח על פירוט משופר, לעיתים אגב לא בדברים שאתה ממש רוצה לשמוע...
אבל מצד שני יש את ההילה המעצבנת הזו של אלבומי פופ שדווקא פחות שומעים כאן. מגניב.

Leif Ove Andsnes/Jansons/Berlin – Grieg & Schumann Piano Concertos
במקור התכוונתי לשבץ את גרימו ב- Reflections במשבצת הזאת עם השומאנים ובראהמס כי שמעתי אותו הרבה לאחרונה, אבל איכשהו ברגע האמת מר לייף והברלינאית התגנבו ותפסו את מקומה.
כאן האלבום מתחיל דווקא בקונצרטו הפסנתר של גרייג (גם בלה מינור) ואת השומאן נזכה לשמוע רק אחרי הפרק שלישי שתמיד מפתיע אותי עם הקונטרסט בין האמצע ה"חלומי" לבין החצי השני שאומר "הלו, לא להרדם! עוד לא סיימנו, הנה עוד כמה דרמות".
אבל לפני שאני נגרר יותר מידי לנושאים בהם אני לא ממש מבין, אחזור לנושא שלנו ול- 3.7.
יש אודיופילים שכל המטרה שלהם בהאזנה למוזיקה קלאסית זה לבדוק האם המערכת יכולה "לסחוב" ביצועים של הרבה כלים, דינמיות וכו'. על הכיפק, מכבד את זה, אבל כפי שאתה רואים מהבחירה שלי לא זו המטרה שלי (למרות שהיא גם מתממשת כבדרך אגב, ונדבר על כך בהמשך). אני מאזין ליצירות שהייתי מאזין ביום/יום, וה"מלחמתיות" בדר"כ פחות מעניינות אותי.

מה אני כן למד על ה- 3.7 ועל האלבום הזה תוך כדי הסשן? ראשית, מסיבה כלשהי, התזמורת בשתי היצירות מרגישה לי קצת יותר רחוקה או "אחורית" משאני רגיל עם הרמקול שלי. דווקא לא בכיוון של מימד עומק משופר, משום שהכלים נשארים די אחוריים כל הזמן (עם הזמן אתה מתרגל לזה וכאילו מתקדם במוח לכיוונה, אך אם עוצרים ובוחנים ברמה האובייקטיבית זה עדיין כך).
אך יש ל- 3.7 תכונה נהדרת שאני מעריץ בביצועים קלאסיים. לביצועים קלאסיים יש טווח דינמי גדול, זה לא חדש, גם טווח אמיתי וגם תפיסתי (שזה לא תמיד אותו הדבר). הבעיה עם טווח דינמי גדול זה שכדי להינות מהחלקים השקטים צריך להגביר, וכשמגיעים לחלקים העוצמתיים אתה חושש שיתפוצץ לך איזה דרייבר. או עור התוף.
גם עם רמקולים שמתמודדים מצויין עם SPL גבוה וללא שום עיוות, כמו ה- A9 נניח, הוא האחרון שסקרתי שזכור לי ככזה, למרות שהתוצאה הסונית טובה אני לא מסוגל להנות מווליום שנתפס אצלי כחזק מידי לאורך זמן. כך שבסוף מה שמכתיב את הווליום שאני שומע את יצירות אלו הם הקטעים החזקים גם אם יש פחות כאלו ביצירה.

ל- 3.7, כמו לאחיו ה- 1.7 יש תכונות דינמיות שונות מכל רמקול אחר שאני מכיר. לא משנה כמה אגביר החלקים החזקים אף פעם לא נשמעים לי קשים להאזנה, אני זוכר שתפסתי את עצמי בשבועות הראשונים מאזין בווליום מאוד מאוד גבוה. ההבדל מול ה- 1.7, הוא שה- 3.7 נשמע עוד יותר טוב בווליום שכזה (ולא רק שאינו מציק).
מה שזה אומר במוזיקה קלאסית זה שאני יכול לבחור את עוצמת ההאזנה על פי החלקים החלשים ביצירה, וזה יתרון גדול מבחינתי.
הקונצ'רטו של שומאן חלף גם הוא ואני שמח שבחרתי את הביצוע הזה. הוא אומנם מוקלט פחות טוב מזה של גרימו, ואצלה אני מצליח להרגיש את עבודת ה"פסנתרנות" יותר טוב, אבל משהו כאן זורם לי יותר טוב, ואני חושב שזה בגלל שהדרזדנים (וגם גרימו האמת) מרגישים לי יותר מכניים מהברלינאים בביצוע הזה, למרות שיש להם טון יותר חם ומלא שבדר"כ מוביל לקונוטציה הפוכה.

למרות מה שאכתוב באלבום הבא, חשוב לי לציין שקל מאוד לשים להבדל באיכות הסאונד בין שני הביצועים האלו לדוגמה. וכן, נגררתי לשמוע שוב גם את האלבום של גרימו.

Cleo Laine – Stormy Weather
כאן נתחיל בסיפור. אוטוביוגרפי אפילו. לפני מספר חודשים ביום מלא פגישות ומטלות רצתי לדואר משום שחשבתי שהגיעה חבילה לה הייתי זקוק בדחיפות. במקומה הגיע דיסק או כמה בודדים. אוף אין דבר יותר מעצבן מלעמוד בתור של הדואר המרכזי בהרצליה בשביל כמה דיסקים. לא חשוב.

נכנסתי לאוטו להמשיך בסבב המטלות, ובאופן לחלוטין לא אופייני פתחתי את הדיסק שבנידון והכנסתי לנגן באוטו. לא יכולתם למצוא מאושר ממני באותן נסיעות. האלבום הזה העביר לי את כל היום המשוגע בהנאה כשאני רק מחכה לחזור כל פעם לאוטו להמשיך להאזין.
כמובן שברגע שנכנסתי הביתה, מיד טסתי וביצעתי לו ריפ, ומשם ישר לפלייליסט. אבל וואט דה פאק איז ת'יס ת'ינג?
אני מנסה רגע להבין אם טענתי דיסק או תקליט שעבר מחרשה ואז מישהו דרך עליו עם מגפיים ככה טוב טוב. מהיכן הגיעו פתאום כל החירחורים והפופים האלו? מילא שלא שמתי לב אליהם באוטו, פה אני לא מסוגל להתרכז בשום דבר אחר. אכזבה של החיים.
בזמן הארוך של הרצת ה- 3.7, אני קולט את עצמי מבסוט באמצע העבודה בחדר ועוד לא ממש קולט למה. רגע, מה מנגן שם, בואנה, זאת ההיא מהאוטו. הולך להאזין מול הסטאפ.
וואללה, אפשר להאזין. כן, יש עדיין את הפופים והחירוחורים האלו, אבל איכשהו הם פחות משתלטים לי על התפיסה ואני שומע גם שירה, אני שומע גם מוזיקה, אני שומע נגינה, אני שומע ביצוע.
משהו פה יותר סלחני, מהרמקול שלי. גם הצורה שצמד ה"מחיצות" האלו ממלאות את כל חלל הבית שונה ונעים.

מי שמכיר אותי מהפורומים חושב שאני אוהב זמרות ג'אז. יש בזה משהו כמובן, אבל זה לא מדויק, אני בכלל אוהב פופ (וזה כולל גם זמרים). פשוט מה שאנחנו קוראים ג'אז ווקאלי היה חלק מהפופ של התקופות שאני אוהב. אבל יש עוד הרבה דברים שאנחנו קוראים להם היום oldies שאני אוהב, ויש לי מאות טרקים כאלו (באוספים בדר"כ) שלא ממש כיף לשמוע בסטאפ אודיופילי רגיל. עם ה- 3.7 זה היה הרבה יותר נסבל באופן כללי, ותכופות הרבה יותר מזה.

הרבה פעמים תפסתי את עצמי מהרהר מה זה בעצם אומר... אולי ה- 3.7 בעצם לא כל כך "אודיופיליים" (בצד החיובי של הביטוי הפעם)? איך זה יכול להיות שגם חומרים באיכות לא טובה עוברים פה בצורה כזאת?
השקעתי בזה הרבה מחשבה והרבה בדיקות. התשובה עבורי היא שלא רק שהם רמקולים אודיופיליים, אלו בין הרמקולים שאני הכי אוהב עד היום, והמתחרים העקריים שלהם כרגע על ליבי הם האחים הקטנים (1.7) והרמקולים שלי.
יש שלוש סיבות שפחות מציק להאזין דרכם להקלטות לא איכותיות:
1. האופי הדינמי הרך שלהם
2. היכולות של היחידות האלו לעומת יחידות קונבנציונאליות
3. אופי פיזור הסאונד, והפרזנטציה הגדולה

אבל זה הניתוח שלי, אני בטוח שיש אנשים שהיו שומעים בדיוק את התוצאה הזאת אצלי ולא היו מרוצים. מי שחי בשביל דינמיות, מי שחייב פוקוס, אפילו עומק הבמה לא היה מדהים בחדר שלי.
טוב סיימנו את הסשן אז נוכל להמשיך לדון בכל זה בסיכום.

Magnepan 3.7


סיכום


אלפי מילים מתחילת הסקירה, ולמרות שהבטחתי, אני לא בטוח שהצלחתי להעביר כמה אני אוהב את ה- 3.7 (ואת אחיהם הקטנים ה- 1.7). אני מת עליהם.

תחום האודיופיליה הוא תחום מדהים. בניגוד לטענות שאני שומע מידי פעם, מבחינתי אודיופיליה במהותה תמיד באה לשרת את המוזיקה. אני יודע שאם לא אודיופיליה, הקרבה שלי למוזיקה לא היתה דומה למה שהיא היום.

עם זאת, כמו בכל דבר, יש לתחום הזה גם בעיות. ואחת הבעיות היא שברדיפה (לגיטימית והגיונית) אחרי השחזור ה"אמיתי" ביותר של מוזיקה, אנחנו נתפסים לעיתים לטפל ודווקא מתרחקים ממנה.
יש מערכות אודיופיליות שלכאורה נשמעות "מושלם". יש דינמיקה מדהימה, יש מיקרו דינמיקה, שום דבר לא מציק, טווח טונאלי מלא והן אפילו יכולות להיות מוזיקליות.
זה לכאורה מה שאנחנו שואפים אליו, וכך הייתי מגדיר את החדרים הטובים ביותר בתערוכות.

ועדיין, אם נעצור רגע, נשכח את כל מה שלמדנו במשך השנים וננסה להיות אובייקטיביים, מול החוויות האמיתיות שלנו בין אם מול כנר או סקסופוניסט ברחוב, או מישהו מנגן מולנו בגיטרה או שר (או שאנחנו מנגנים על כלי אקוסטי כלשהו) נהיה חייבים להודות שיש באותה מערכת משהו לא אמיתי, משהו מכני מידי, משהו מוגזם מידי.

אני כבר יודע כמה שנים שזאת לא סוג המערכת שאני רוצה לעצמי, אבל ה- 1.7 וה- 3.7 לימדו אותי יותר טוב מדוע. יתכן שאתם חושבים אחרת ממני ואני מקבל ומכבד לגמרי (ואם ביצועים אקוסטיים הם פחות בתפריט המוזיקלי שלכם אז זה גם הגיוני מאוד), אבל בשבילי זאת הדינמיקה.
כבר כתבתי לא פעם שאני לא מחסידי הדינמיקה, אבל תמיד ראיתי זאת כמשהו שאני מוכן לוותר עליו בשביל לקבל משהו אחר. היום אני מרגיש שזה לא שאני מוכן לוותר על דינמיקה, אלא שאני מתעקש על דינמיקה נכונה.
איכשהו ניסו "ללמד" אותנו לחפש את ה"מכה", את ה"בעיטה", את ה- 0 ל- 100 בפיקו שניה. בפועל שום כלי (אקוסטי) לא באמת נשמע כך. לכל כלי יש את המורכבות ההרמונית שלו בהפקת צליל, מיתר צריך להמתח, אויר לא יכול לצאת מהראות או מהכלי בבת אחת, אפילו לעור של התוף יש יחסי גומלין עם הסטיק ברגע הפגיעה (ובטח המורכבות שלאחריה).

וזה מבחינתי הקסם הגדול של ה- 1.7 וה- 3.7. את הדברים האלו הם עושים בצורה שהכי דומה לריאליסטי ששמעתי. מה עוד, שהם יכולים לקחת מערכת שאחרת תשמע "אודיופילית" ולהוסיף עליה את התכונה הזאת, וזה נהדר מבחינתי.

אבל כנראה ששום דבר לא מגיע ללא עלות. אז אומנם המחיר (בכסף) של שני המוצרים האלו ממש לא בשמים, אבל יש דברים שבכל זאת כל אחד מהמוצרים האלו לא עשה בצורה מושלמת על הסטאפ שלי.

במקרה של ה- 1.7 זה היה טווח טונאלי, בעיקר הבאס הנמוך יותר, את הרכות בגבוהים אני דווקא אוהב.

במקרה של ה- 3.7 יש יותר באס, יותר גבוהים, מעט פחות אחידות של טוויטר עם מיד (לא פחות טוב מכל רמקול אחר שאני מכיר, אלא ביחס ל 1.7) גם תוצאה יותר גדולה ופחות מפוקסת, ולמרות שזה לא הפריע לי כמו במערכות אחרות עם צליל גדול, אישית הייתי מעדיף מעט יותר פוקוס ותלת מימדיות, אפילו כמו של ה- 1.7 (במקרה הזה יש סיכוי טוב שבחדר יותר רחב ומרחק האזנה גדול יותר זה היה משתנה).

לטעמי ה- 3.7 הוא רמקול מדהים בכל קנה מידה. הוא "אוכל" כל סיגנון מוזיקלי (שאני שומע, דהיינו מהזן האקוסטי), מסוגל לנגן מצוין בכל SPL גם בעוצמות גבוהות מאוד ואפילו גרם לי להאזין כך לא מעט.
יש לו סאונד גדול יחסית, טונאליות מאוזנת, אין לו בעיה לנגן מוזיקה בכל סקאלה כולל סימפונית, ולטעמי יש לו את הדינמיות הקרובה ביותר לדינמיות של צליל טבעי.

אבל יותר חשוב מכל זה, ה- 3.7 תופרים יותר יפה מכל רמקול אחר בו נתקלתי את האהבה למוזיקה עם האהבה לאודיופיליה. שום דבר אינו "בלתי שמיע", ויחד עם זאת מקבלים שיחזור אודיו מדויק וריאליסטי. זה לבד מספיק לשים אותו ברשימה הקצרה לבחינה של כל אוהב מוזיקה המחפש רמקול ויכול להכיל את גודלם ודרישות הסטאפ שלהם *.


* אני חושב כאן יותר על אוהבי המוזיקה האקוסטית


Magnepan 3.7



נתונים טכניים


יחידות: מבוססות quasi-ribbon וטוויטר true-ribbon
טווח היענות: 35 הרץ עד 40 קילו הרץ
נצילות: 86db ב- 500 הרץ, מ-1 מטר 2.83V
עכבה נומינלית: 4 אוהם
מידות: רוחב כ- 61 ס"מ, גובה כ- 180 ס"מ עומק כ- 4 ס"מ


סטאפ בחינה והשוואה


מקור: MBL 1531, MBL 1611, PC based Music Server,M2Tech hiFace Evo, Lenco L70, Denon 103R
הגברה: MBL 8011S
כבילה - חשמל: Siltech Ruby Hill II, MBL, Elrod
כבילה - סיגנל: Siltech Compass Lake, Siltech Prince, Siltech i770, Furutech Formula2 USB
טיפול חשמל: Isotek Orion
סטנד: Finite Elemente Pagode Master Reference
רמקול: WLM La-Scala


מחיר : 28,000 ש"ח (מחיר השקה)
יבואן: L.M. Agencies




hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות