עכשיו 11/12/17 15:23

פורסם: 30/11/11 21:32 ע"י aloni


Magnepan Magneplanar 1.7



Magnepan 1.7


מכובדי,

סקירה של מוצר השונה טכנולוגית מהנורמה, בטח ובטח אחד שאהבתי כפי שאהבתי את ה- Magnepan 1.7 זועקת לסיפור פתיחה דרמטי וסוחט דמעות.
אך סשן ההאזנה הפעם התארך, ואני לא רוצה להכביד עליכם שכן הוא העיקר, אז ברשותכם את הסיפורים נשמור לפעם הבאה.

בכל זאת, כמה מילים על החברה שמבקרת באתרנו לראשונה לפני שאנו צוללים ל- Magneplanar 1.7 (מעכשיו גם רק 1.7 לקיצור) בהחלט יהיו במקום.
חברת Magnepan האמריקאית הינה מוסד ותיק למדי. נוסדה בשנת 69 על ידי מר ג'ים וויני, לאחר שהמציא טכנולוגיה למימוש דרייבר פלנארי (שטוח) מזן חדש.
ב- 42 השנים החברה צמחה, יצרה מודלים שונים (על בסיס המודל המגנטי פלנארי) וגייסה עדת מעריצים נלהבת. בשנתיים האחרונות, עת שיחררה שני דגמים חדשים, ה- 3.7 שמחליף את ה- 3.6 וה- 1.7 מושא סקירתנו המחליף את ה- 1.6 נראה שזכתה לרוח גבית מחודשת מהתעשיה.
יצא לי לקרוא בשנה האחרונה לא מעט כתבות במגזינים על שני המוצרים, כולן מפרגנות אם לא מהללות. הגיע הזמן לשמוע את הפלא.

Magnepan 1.7



ברשותכם אתחיל בנושא הטכנולוגי כך שנוכל לשימו מאחורינו.
יתכן שכמוני עקב אי התעסקות בנושא ביום/יום אתם נוהגים לשכוח/לבלבל בין המושגים אז נתחיל בתזכורת קצרה.

Planar Magnetic - זהו השם הג'נרי לטכנולוגיית הדרייברים עליה אנו מדברים. הטכנולוגיה עושה שימוש בהנעה אלקטרומגנטית (כמו יחידות דינמיות קונבנציונאליות אגב) וזאת בניגוד ליחידות אלקטרוסטטיות שלמרות שגם הן "שטוחות", ניחשתם נכון עושות שימוש בהנעה אלקטרוסטטית! כל הכבוד.
[כאשר מדברים על Planar Magnetic ולא מצייינים את אחת השיטות הבאות, מדברים בדר"כ על יחידה דומה ל- Quasi Ribbon רק שבמקום סרטים המוליך הוא תיל]

ריבון/True Ribbon - שיטה אחת למימוש דרייבר פלנאר מגנטי הוא הריבון. מדובר בסרט (בדר"כ אלומיניום כמדומני) לעיתים מקופל (לשיפור החוזק) המתוח בין שני קטבים מגנטיים. כאשר מעבירים דרכו סיגנל הוא רוטט מההשפעה האקטרו מגנטית ומפיק את הקול.

Magnepan 1.7


ריבון מדומה או חלקי/Quasi Ribbon - בניגוד לריבון האמיתי בו הסרט המוליך משמש גם כממברנה להפקת הקול, כאן תפקיד זה מחולק לשני חלקים. דיאפרגמה דקה (בדר"כ Mylar סוג של פוליאסטר) עליה מוצמדים הסרטים שבאינטראקציה עם הסיגנל החשמלי והמגנטים גורמים לה לנוע.
למעשה התפקידים כאן דומים לרמקול דינמי כאשר ה- Mylar מחליף את הקונוס, הריבון את הסליל והמגנט את המגנט ;). כמובן שה- layout שונה מאוד.
הנה תמונה להמחשה מאתר היצרן:

תמונה


עד כאן פינתנו, למידע נוסף בנושא בקרו בדף הבא באתר היצרן.


עכשיו כשהבנו (אני מקווה) מהם סוגי היחידות בליין חברת Magnepan אנחנו מגלים שב- 1.7 עושים שימוש ב- Quasi Ribbon לכל הטווח הטונאלי כשבעצם מדובר בשלוש יחידות: וופר/מיד, טוויטר וסופר טוויטר.
למעשה זהו המוצר הראשון של חברת מגנפאן שבנוי בצורה זו (או אפילו ספציפית עושה שימוש ב- quasi ribbon למיד נמוך/באס).
זהו כנראה ההבדל המשמעותי ביותר מה- 1.6 לבד מהעובדה שכעת מדובר ב- 3Way. אך את ה- 1.6 לא יצא לי לבחון ואין טעם לעסוק בזה כעת.

הטוויטר בכל רמקול ממוקם באחד מצידי הפאנל, בכיוון ההפוך בכל רמקול כמובן, בסעיף הסטאפ נדבר קצת על מה שזה אומר מבחינת הצבה.
כמובן שמדובר בפאנל המקרין סאונד קדימה ואחורנית עם תזוזת הממברנה.

בגיזרת הנתונים הטכניים אנחנו עדים לנצילות די נמוכה של 86db (שימו לב שנמדדה משום מה ב- 500 הרץ לעומת 1khz יותר מקובלים, אולי על מנת לשתף את הדרייבר התחתון) ועכבה נומינלית של 4 אוהם.
לא, הם לא יתאימו לכל מגבר.

הרמקול בעיצובו החיצוני דומה מאוד ל- 1.6, מין פאנל גבוה (מגיע לי כמעט עד לאף) ודק מכוסה בד אקוסטי העומד על שתי רגלי ברזל שטוחות.
ה- 1.7 מגיע בגימור מסגרת מתכת (כמו האקזמפלר הנסקר) אך ניתן גם להזמין גימור עץ המוכר מה- 1.6.

Magnepan 1.7


בחלקו התחתון אחורי של ה- 1.7 נמצא פאנל חיבורים, הפעם עם צמד טרמינלים בודד שאינו מאפשר bi-amping. את הג'אמפר התחתון ניתן להחליף בנגד על מנת להנחית את הטוויטרים.
שימו לב לטרמינלים הלא קונבנציונאליים, הם כלל לא מאפשרים חיבור כבל רמקול בעל סופיות מסוג spades. לכן נאלצתי להשתמש בכבל רמקול חלופי (דגם כניסה מבוסס נחושת של סילטק) איתו בוצעו הסשן וההשוואות.
מחוברת ההוראות הבנתי שניתן להשיג מהדילר מתאם לחיבור קונקטורי Spades.

לצד אותו פאנל נוכל להבחין בחלקי הקרוס מבצבצים דרך הבד האקוסטי.

Magnepan 1.7


סטאפ


כשצמד הסוכנים החביבים הביאו את ה- 1.7 לביתי הם לא השאירו לי את חוברת ההוראות. סביר שגם אם היו משאירים אותה לא הייתי קורא... ומחבר קודם את הרמקולים.

אני כמעט תמיד משתמש ב- toe in, אולם איכשהו רמקול כזה הרגיש לי יותר הגיוני להעמיד ישר דווקא.
כמה דקות של מוזיקה, וכמה ניסיונות נוספים מבהירים לי שה- 1.7 דווקא אוהבים toe in.

בשלב הזה היה סאונד מאוד מעניין ומיוחד, התאים מאוד למוזיקה קלאסית עם מין פיזור ותחושה של "אולם", אבל קצת פחות הטעם שלי.
הורדתי את חוברת ההוראות מאתר החברה ורק אז התברר לי עניין הטוויטר שנמצא בעצם בצד הפאנל, והבחירה באיזה צד תשפיע על הפרזנטציה.
הטוויטר בשלב הזה היה חיצוני מהמאזין, החלפתי בין הרמקלים ו- נייס... זה יותר הטעם שלי.

שיחקתי לא מעט עם ההצבה של ה- 1.7. כל כמה סנטימטרים בודדים עשו הבדל מאוד גדול, במיוחד ב- toe in ובציר ה- Z.
ככל שקרבתי אותם אלי הסאונד נהיה יותר גדול ויותר תלת מימדי, ככל שהרחקתי - מפוקס עם קצת יותר באס (שדי הפתיע אותי במשקלו כשמדובר בחדר שלי וברמקול ללא תיבה).
ניסיתי להגיע לפרזנטציה הכי קרובה שניתן לסטאפ הרגיל שלי, למרות שלהגיע בדיוק אי אפשר, לטוב ולרע כפי שנלמד יחד בסשן ההאזנה.

Magnepan 1.7


אם כבר מדברים על סטאפ והשוואה, אז כמובן שה- 1.7 שולבו בסטאפ הרגיל שלי המפורט בסוף הסקירה. אך הפעם, אם תשימו לב בסשן יש המון השוואות לרמקול שלי.
אני מרשה לעצמי לעשות זאת למרות שהרמקול שלי יקר יותר (3,000 יורו מול 2,000$ במחירי חו"ל) משום שה- 1.7 לא הרגיש לי פחות טוב, ומבחינות רבות גם יותר טוב.
הרגשתי שה- 1.7 שונה מאוד מרמקול קונבנציונאלי והיה לי חשוב להעביר לכם (ולגלות בעצמי) את מהות ההבדלים ולכן התעכבתי על כך לא מעט.

יאללה, לתכלס.

Magnepan 1.7


סשן האזנה


James Carter - JC on the Set
נתחיל את הסשן עם מה שמבחינתי ברמה מסויימת האלבום הכי "קשה" בסשן. קרטר באלבום הראשון תחת שמו.
אני זוכר שזי (zy) הביא לכאן פעם את האלבום הזה (או שזה היה Jurassic Classics אני לא בטוח). והרמקול שלי פשוט קרס כל פעם שקרטר ירד נמוך עם הבריטון. או לפחות חשבתי שזה הרמקול קורס.
בחודשים האחרונים זה כבר לא קורה (לא חשוב כרגע למה, חבל לתת לריכטר חומר הגחכה), וסה"כ אני מרוצה גם מביצועים כגון זה.

אבל את מה שה- 1.7 עשה כאן הרמקול שלי בחיים לא יצליח לעשות. למעשה עוד לא שמעתי בביתי שום רמקול שיודע לעשות את זה.
הוא שיחזר סקסופון בריטון (וגם טנור ואלט לצורך העניין) אחיד לחלוטין, ברמה הטונאלית, ברמת הפרזנטציה, מלמעלה עד למטה. על פניו זאת נשמעת דרישה טריויאלית למדי... לא כך.
במשך הסשן אנחנו ניגע בנושא זה לא מעט ונראה כיצד הוא בא לידי ביטוי. בינתיים תאמינו לי שעוד לא שמעתי סקסופון כזה.

למעשה מאוד אהבתי על ה- 1.7 את כל כלי הנשיפה. בג'אז זה מתבטא אצלי בעיקר בחצוצרות וסקסופונים, וקצת בטרומבונים.
מלבד האחידות, ושפע הטקסטורות ששחזור כזה מעניק, לא היה כאן גם שמץ של חריפות על-טבעית. יש שיגדירו חריפות כזאת כראליסטית, הניסיון האישי שלי אומר שהצליל החי של הכלים אינו חריף באותה צורה שלעיתים מתבטאת במערכות סטראו. הוא יכול להיות חד, מהיר, דק, בהיר (זה גם תלוי באקוסטיקה) אבל יש בו מין איזון שחריפות שכזאת אינה חלק ממנו.

אם ניקח באלבום הספציפי את Caravan, אחרי "כיוון הכלים" ( ;) ) בפתיחה,נשמע את קרטר משתעשע בתחום גבוה יותר של הבריטון ואז נותן "אומפ" שמן וקצר למטה.
על הרמקול שלי ממש שומעים את ההבדל בין התחום הגבוה בו משתתף גם הטוויטר לבין ה-"אומפ" מהוופר בלבד. על ה- 1.7 האחידות גמורה נשמעת לי יותר ריאליסטית, אך מאבדת משהו מה"דרמטיות" וקצת מהתחושה האודיופילית שהתרגלנו(/תי) להגדיר כמוצלחת.

דבר דומה קורה גם בגיזרת הפרזנטציה. הרמקול שלי מייצר פרזנטצית אודיו "סטנדרטית" שהתרגלתי להעריך, ולמדתי לשכלל. מרווח ושקט בין הכלים, תלת מימדיות, אימג'ינג מדוייק וכו' וכו'.
פתאום בא ה- 1.7 ומשנה לי את המוסכמות. הבמה פחות תלת מימדית, האימג'ינג פחות מדויק, הפוקוס קצת מטושטש. אז למה לעזאזל זה נשמע לי יותר אמיתי?
טוב, כמה שניסיתי להתעמק, לשאלה הזאת אין לי ממש תשובה. אחרי מספיק החלפות הלוך ושוב הבנתי שגם לא תהיה.
אם משווים בין הביצועים, הרמקול שלי נשמע יותר כמו הקלטת אולפן, ה- 1.7 נשמע יותר כמו כלים מנגנים בחדר.
כל ביצוע שאני שומע אני קובע שאותו אני מעדיף עד שאני שומע את השני וחוזר חלילה.

נושא אחרון לאלבום זה שנגענו בו קצת בסעיף הסטאפ אך כאן מקומו הטבעי הוא נושא הבאס.
מי שזוכר החדר שלי די קשה לשחזור באס, אין בו כמעט הגבר שנובע מהחדר ורוב הרמקולים די מתקשים בנושא זה.
כאשר מדובר ברמקול דקיק ללא תיבה, החשש שלי שלא יהיה מספיק באס די טבעי.

ממש התפלאתי לגלות שה- 1.7 מסוגל לייצר כאן באס די בקלות.
הוא אומנם לא יורד נמוך כמו הרמקול שלי, אך ברמה הכמותית, כשאנו מדברים על המיד באס עד הבאס הגבוה/אמצעי מדובר על אותו סדר גודל.
ולמרות שיש דימיון מסויים גם באופי הבאס, שבשני הרמקולים לא הולך לכיוון ההדוק/מדוייק, יש בכל זאת הבדל די משמעותי ביניהם.
בעוד הבאס של ה- WLM נשמע כמו באס של יחידה דינמית ("נייר", לא קטנה), הבאס של ה- 1.7 מתפזר אחרת בחדר. הוא מרגיש יותר "רוחבי", פחות "תוקף" את החדר ופחות מגיע עד למאזין. הוא גם מרגיש פחות דינמי.
בביצועים כגון זה אפשר לחיות איתו בכיף (כלומר אני יכול, תלוי במאזין כמובן), בהמשך אתן דוגמה למוזיקה בסגנון שפחות עד לא מתאימה לו כלל.

Keith Jarrett – Paris Concert
מי שעוקב אחר הסקירות שלי באתר אולי שם לב ליחסי האהבה/שנאה שיש לי עם החומרים של מר ג'ארת. אך מבין האלבומים בבעלותי (לא רבים מן הסתם, בטח פחות מעשרה כולל תקליטים) אני חושב שזה האלבום האהוב עלי. לב הקונצרט, ביצוע מאולתר של כמעט 38 דקות לוקח אותך למסע מהורהר (כיאה ללייבל) אך לא מהסוג המרוחק, דווקא מהסוג הקרוב, עם שפע נקודות אור ויופי לצד מעמקים, ועם שפע דרמות לצד מונוטוניות נמתחת.
למרות שלשני הטרקים האחרים היופי שלהם, אני מעדיף בדר"כ לעצור אחרי הראשון ולשמר כמה שיותר את האוירה שהוא מותיר אחריו.

זכור לי שבמשך השנים קראתי ביקורות כנגד חוסר אחידות שיש במאגיס כתוצאה מטכנולוגיה שונה בין היחידות. קיוויתי שב- 1.7 זה לא יקרה, והסיכוי לכך כשכולן מבוססות קוואזי-ריבון אכן גדל, אבל לא ציפיתי שזה יהיה הרמקול הכי אחיד ששמעתי אולי אי פעם מהבחינה הזאת.
אם אתם מזהים כאן תפר, הבדל טונאלי, חור או גבעה בין היחידות אתם אנינים יותר ממני (שמעתי דבר כזה רק כשהרמקולים היו ממומקים לא נכון).

בהקלטת פסנתר סולו, כשאין הסחות דעת על ידי כלים אחרים או קולות העובדה הזאת בולטת ביותר. אחידות גמורה.
עכשיו בואו נודה באמת, גם כשיש הבדלים כאלו, זה לא סוף העולם. אנחנו מתרגלים אליהם ולאט לאט הם נעלמים בתפיסתנו ואנו צריכים לחפש אותם כדי לאתרם. אופס, פה אני שומע יותר את הטוויטר, פה הוופר עובד יותר לאט...
אך כשההבדלים האלו לא קיימים, או לפחות מחוץ למסגרת התפיסה של המאזין, יש חוויה מאוד נינוחה וטבעית בהאזנה למוזיקה. וזה ממש לא מתבטא רק בהקלטת פסנתר סולו.

מה בכל זאת עושה כאן ה- 1.7 "פחות טוב", ואני בכוונה משתמש פה במרכאות משום שזאת לא אקסיומה (למעשה דעתי שונה, אך אני יודע שזה יחסר לחלק מהמאזינים).
אני חש שהתרגום הדינמי של ה- 1.7 שונה מרמקול קונבנציונאלי. בימים הראשונים בהם האזנתי לו חשבתי שהוא פשוט פחות דינמי מהרגיל (וגם אם זה היה נכון זה לא היה נורא). אחרי קצת יותר פז"מ קלטתי שלא יהיה נכון להגיד שהוא אינו דינמי, בחלקים מסויימים הוא מתגלה כדינמי כמו כל רמקול סטנדרטי (נכון, לא כמו מפלצות שעושות את זה טוב במיוחד). אך הפרשנות שלו לנושא הדינמי שונה מרמקול רגיל, אין בו שמץ "שוויץ" בתחום הזה. יש סיכוי נמוך בעיני שמי שירכוש אותו יזמין חברים לשמוע סמפלים של תופים מאיזה דיסק קיקיוני.
לעומת זאת לחיצות של קלידי פסנתר, בעוצמה נמוכה עד גבוהה (אולי לא גבוהה מאוד, נכון) המתורגמות למכת פטיש על מיתר עם המורכבות וכל האוברטונים שמתפתחים בגוף הפסנתר משוחזרים בעיני בראליסטיות. למעשה הרבה מהעבודה שאני עושה על הסטאפ שלי עם כל העזרים והצעצועים נועדה להגיע למין איזון כזה שכאן מגיע ביתר קלות.

Ella Fitzgerald & Joe Pass - Fitzgerald and Pass...Again
אני מניח שלא צריך להציג את האלבום. יש שקוראים לז'אנר "הבחורה עם הגיטרה". הבחורה כאן כמובן בת שישים, והגיטרה בכלל של פאס, אבל כן, מדובר בדואט אינטימי וענוג.

יש כאן גיטרה רכה של פאס לעומת הצלילות והמהירות בקולה של אלה וה- 1.7 משחזרים זאת כראוי.
אני רגיל לקבל קצת יותר "גוף" מהגיטרה של פאס, ולשמוע יותר את השפעת התיבה (של הגיטרה או של הרמקול אתם תחליטו), אך משהו בפיזור הסאונד של ה- 1.7 בכל זאת מעניק לה נוכחות פיזית.

הקול של אלה רווי באוברטונים כפי שהיינו מצפים מהקול האנושי, אך חסרה לי אולי מעט סולידיות (מוצקות) ויש כאן אולי מעט יותר דגש על הבהירות שבהקלטת קולה למרות שמתרגלים לזה די מהר.
כאמור יש כאן מעט טישטוש באימג'ינג והפוקוס, והקול שלה גם מעט גדול מהאופטימאלי מבחינתי, אך ה- 1.7 ממש לא לוקח את הביצוע למחוזות של "הופעה חיה מוגברת", מין צליל ענק ועל(אל)-אנושי, לא, הוא נשאר במחוזות הטבעיות ולא רחוק מאוד מהשיחזור של ה- WLM.

אחת ההפתעות שהיו לי עם ה- 1.7 היא שהוא מנגן לא רע בכלל גם בווליום נמוך. מן הסתם מגבלות הפיזיקה לא נעלמות פה, אבל הוא מסוגל להציג אוברטונים וטקסטורות, צלילות, באס (כשיש בהקלטה, כאן אין ממש) ואיזון טונאלי גם בווליום נמוך, דבר לא אופייני במיוחד לרמקולים לא נצילים.

לא דיברתי בינתיים על פרמטרים "מוזיקליים", וזה נושא שאני בדר"כ פחות משייך לרמקולים (יש יוצאים מן הכלל). אך רמקול "אנליטי" כן עלול לפגום בתוצאה המוזיקלית, כתלות בשאר הסטאפ כמובן.
מצאתי את ה- 1.7 כדי נטראלי ברמה המוזיקלית. אינו מוסיף לה ואינו גורע (למעט מבחינה אחת מייד נגיע אליה).
הוא השתתף בהצלחה בביצועים מהירים וכן בשקטים/איטיים כגון זה. הסייג היחיד היה בביצועים הדורשים דינמיקה גבוהה, בעיקר מלאכותית כפי שנראה באלבום הבא.

Kanye West - 808s & Heartbreak/My Beautiful Dark Twisted Fantasy
נעשה סיבוב של 180 מעלות לז'אנר שכמעט אינו מבקר אצלי על הסטאפ, אך את ה- 808 אני מאוד אוהב וחושב שהוא אלבום מיוחד מאוד, את ה- Twisted Fantasy פחות אבל הוא כאן כדי לתת דוגמה טונאלית שונה.

את ה- 808 אני שומע מידי פעם להנאתי האישית, אך יש לו גם שימוש פרקטי. זה האלבום שאני הכי אוהב לשמוע בווליום גבוה, וכאשר השכנים עושים רעש שמעצבן אותי, דופקים, משפצים, משחקים שש-בש במרפסת, אני שם אותו ולא שומע כלום.
הבאס של האלבום הזה דרך ה- WLM מרעיד את הבית. בוודאי את הכיסא והמעיים אם אני יושב מול המערכת, אבל גם את פרופילי הגבס בכל הבית (הזימזום שלהם הפך להיות אצלי חלק מהמוזיקה), את השולחן שלי כשאני יושב בחדר העבודה וכו'.

ב- 1.7 זה לא קורה. הבאס לא נותן את אותו אימפקט, לא יורד נמוך באותה צורה, לא מרעיד את הכיסא או פרופילי הגבס, הוא לא "גמיש" באותה מידה וקצת עמום.
האפקטים קצת צמודים יותר לרמקול ולא מספיק יוצאים. זאת לא הטריטוריה של הרמקול הזה, בטח לא עם הסטאפ שלי, אבל קשה לי לדמיין מצב שונה גם בסטאפ אחר.
זה לא שהוא נחנק, אולי בסופר באסים, אבל הפרזנטציה פחות מתאימה למוזיקה כזאת. אם נחזור לדימויי הרקדניות זה כמו לתת לבלרינה אירופאית דקיקה ושקופה לרקוד עם השחורות והמכנסונים בקליפ של ראפר. לא הולך יחד.
מכל האלבומים בסקירה זה הביצוע הכי שונה מהרמקולים שלי.

ב- Dark Twisted Fantasy, ה- 1.7 עיכל את המוזיקה בהרבה יותר חינניות. כאן כשיש קצת יותר איזון בין התדרים, ה- 1.7 מצליח להתמודד עם ה- lo-fi בצורה די ראויה. בתחום המיד/מיד גבוה אולי יותר טוב מהרמקול שלי.
עדיין, ניתוח ההתאמה של האלבום הקודם נכון גם כאן.

Monteverdi: Teatro d'Amore/L'Arpeggiata Christina Pluhar
האמת היא שבשלב הזה התכוונתי לשלב בסקירה סימפוניה כלשהי, הבעיה היא שכל אלו שאני מכיר היטב כבר "נחרשו" כאן או שמורות לסקירה אחרת, אז נסתפק בעוד אלבום של פלוהר ולה'ארפג'יאטה שהפעם מכבדים את מונטוורדי עם כ- 25 כלים תקופתיים וכמובן זמרים על הווקאל.

אני לא מומחה גדול, לא במונטוורדי, לא בתקופה ולא בכלים, אך כמו ברוב האלבומים של פלוהר ה- Liner Notes מפורטים ומעניינים (גם רקע על המלחין, גם המוזיקה) ואני מזמין אתכם לקרוא שם עד שיואילו לסקור לנו משהו כאן באתר.
אך כדי לא לפספס את המטרה המקורית אזכיר גם ביצוע סימפוני גדול יותר בסיכום.

למרות שכמות הכלים אינה ממש מעטה, אין באלבום הזה עומס מיוחד וזה פחות הכיוון שעלול להכשיל את שיחזורו.
הנושאים שאני כן עומד להעמיד במרכז הם אופי הפרזנטציה, טקסטורות ואיפיון הכלים (תקופתיים לרוב מבוססי מיתר) והווקאל.

למרות שהאלבום מופיע אחרון בסקירה את הטקסט הזה כתבתי ראשון לכן אני לא בטוח עד כמה אגע בנקודות הבאות בשאר האלבומים (אני מניח שהרבה).

נתחיל בפרזנטציה. אם נסתכל עליה באופן "קר" אוכל לומר שבחדרי היא מעט אחורית ובעלת גודל דמויות סטראו די משמעותיות (גדולות) עם גודל במה נורמאלי, לא קטן ולא גדול במיוחד.
אך זה יהיה רק חלק קטן מהסיפור. מבחינתי הפרזנטציה של ה- 1.7 ממכרת, ריאלית וקסומה.
נכון שבעיקרון אני מעדיף את דמויות הסטראו מעט קטנות יותר, אך העדפה זו מתגמדת לעומת היתרונות שה- 1.7 מציג.
ישנה שלמות כלשהי, שמגיעה לטעמי בין השאר מהגודל (גובה) של הרמקול והיחידות בשילוב עם אספקטים טונאליים ויכולות טכניות שיחד מייצרים פרזנטציה מאוד אחידה. מאוד שלמה. מאוד מהנה.
כאן זה לא משחק של "הפרדה" בין הכלים, זה יותר משחק של "שילוב" בין הכלים.
עדיין, מי שחייב דווקא פרזנטציה "יוצאת" יקבל את זה פחות כאן (זה לא אומר אגב שקולות לא יוצאים החוצה במימד העומק, אך פחות יתקרבו למאזין מרמקולים אחרים שביקרו כאן), אם כי לא מן הנמנע שישנה את דעתו אחרי שיתרגל קצת לפרזנטציה הזאת.

בעניין טקסטורות הכלים והקולות, יש לי רק דברים טובים להגיד. יותר מטובים.
העובדה שהרמקול מנגן כיחידה אחת בה לא חשים בתפר בין היחידות מעניקה טקסטורות וגוונים כמוהם לא שמעתי עדיין בביתי.
זה לא רק שלא שומעים "חורים", גם לא שומעים "הדגשות". הרמקול האחרון שהתפעלתי מתפירת היחידות שלו היה הספנדור A9 ואכן בתחום הרמקולים הדינמיים הוא היה בין הטובים בהקשר זה ששמעתי כאן. אך זאת אופרה אחרת כשמדובר ב- 1.7.
המגבלה היחידה שאני מוצא בתחום זה דווקא קשורה יותר לתחום הטונאלי. התחום הגבוה ביותר של ה- 1.7 לא נשמע פתוח אצלי כמו רמקולים שהצטיינו בכך (אך לא פחות משלי), התחום הנמוך למרות שהפתיע אותי מאוד בעוצמתו לא ירד נמוך "מתחת לבלטה", וכאן הצליח לייצר פחות באס מהרמקול שלי ולרדת פחות נמוך, אך עדיין מדובר בכמות שהייתי חי איתה בשקט. בטח ובטח במוזיקה מסוג זה.

ורגע לפני סיום הסשן אני חייב להזכיר לפחות במשפט שהיכולות שהתגלו באלבום בתחום הכלים היו רלוונטיות לא פחות בתחום הווקאל. הנשי והגברי כאחד. גם כאן אותה "שלמות", אותם ניואנסים שבאים יותר לידי ביטוי ותורמים לשחזור יותר ריאליסטי. בנושא הווקאל הייתי מעדיף טיפה יותר פוקוס ופחות גודל, אך אני חי בשקט גם עם התוצאה הזאת.

Magnepan 1.7


סיכום


הסיכומים האלו הופכים להיות קשים עבורי. איך אסכם בכמה פיסקאות את חוויותי עם אחד הרמקולים הכי טובים, מיוחדים, קולעים לטעמי וזולים ששמעתי.
אני חושב שהסיבה שכל כך נהנתי מביקורו של ה- 1.7 אצלי היא שמצד אחד הוא מספיק דומה לרמקול שלי בשביל לחבר אותי אליו, ומצד שני מספיק שונה ממנו (ומכל רמקול אחר ששמעתי לצורך הענין) כדי לספק לי חוויה מעניינת ומיוחדת.

מה שדומה הוא האיזון הטונאלי הכללי. מה ששונה היא אותה אחידות ממכרת עליה דיברתי ללא הרף במהלך הסשן, רבדי הטקסטורה שאינם נגמרים, והפרזנטציה המיוחדת הנתמכת כנראה בגובה היחידה ושיטת הקרנת הצליל הדו-קוטבית.

לא, לא הכל מושלם. הסטאפ שלי לא הצליח להוציא מצמד ה- 1.7 דינמיות מרחיקת לכת. כשדובר בביצועים אקוסטיים לא היתה שום בעיה לפחות על פי טעמי ותפיסתי (זה לא אומר שזה יתאים לכל אחד), אך בביצועים "מבושלים"/חשמליים, זאת יכולה להיות גיטרת באס, או תוף בביצוע רוק או סימפולים ושאר קישוטים ה- 1.7 עבד הרבה פחות טוב מה- WLM וגם אותו אני ממש לא מגדיר כמצטיין בתחום.

הבטחתי לדבר גם על ביצועיים סימפוניים (כבר לא זוכר למה, רק שהבטחתי) וזאת ההזדמנות האחרונה לעשות זאת.
בשבועות הקצרים שה- 1.7 היה מחובר לסטאפ שלי אני חושב שיצא לי להאזין לכל הסימפוניות שיש לי (לפחות אלו שעברו ריפ למחשב) וזה בפני עצמו אומר לא מעט.
כנראה בזכות האיזון והאחידות של ה- 1.7 הוא מצליח להתמודד מצויין עם סיטואציה מרובת כלים (לפחות כשמדובר בכלים אקוסטיים). אז זה לא רק שהוא לא "קורס" הוא מעניק שפע של טקסטורות וניואנסים מהכלים השונים. בשילוב עם הפרזנטציה המיוחדת שלו הוא מצליח לייצר חוויה אחידה, ריאלית, אולי לא רחבה במיוחד אך אחת שמאוד תואמת את טעמי (אני מודה שבהקשר הזה המדד שלי הוא וירטואלי למדי, עברו הרבה שנים מאז הייתי בקונצרט שכזה).
מה שאין כאן זה את תחושת המלכותיות וה-"וואו" שחלק מהמערכות מסוגלות לספק, אם כי אני באופן אישי אף פעם לא התלהבתי מביצועים שכאלו ולי (עם המדד המוגבל שלי) הם דווקא נשמעים לא ריאליסטיים.

אז אחרי אלפי המילים והתאורים, מה אני בעצם חושב על ה- 1.7 ולאיזה פרופיל הייתי משדך אותו.
במגרש בו הוא משחק, ה- 1.7 הוא אחד הרמקולים הטובים והמיוחדים ששמעתי ללא שום קשר למחירו. המגרש הזה הוא המגרש האקוסטי, בסקאלה גדולה כמו בקטנה, ג'אז, ווקאל, קלאסית, פולק, קאונטרי עד רוק ובלוז רכים. אך כל זאת למי שמעריך את הצליל הטבעי, את הניואנסים של המהות ופחות את הקצוות והשוויץ.
רגע אבל זה הפרופיל שלי... כן, הייתי משדך אותו לעצמי.

Magnepan 1.7


נתונים טכניים


יחידות: מבוססות quasi-ribbon 3way
טווח היענות: 40 הרץ עד 22 קילו הרץ ב- +-3db
נצילות: 86db ב- 500 הרץ, מ-1 מטר 2.83V
עכבה נומינלית: 4 אוהם
מידות: רוחב כ- 49 ס"מ, גובה כ- 165 ס"מ עומק כ- 5 ס"מ


סטאפ בחינה והשוואה


מקור: MBL 1531, MBL 1611, PC based Music Server,M2Tech hiFace Evo, Lenco L70, Denon 103R
הגברה: MBL 8011S
כבילה - חשמל: Siltech Ruby Hill II, MBL, Elrod
כבילה - סיגנל: Siltech Compass Lake, Siltech Prince, Siltech i770, Furutech Formula2 USB
טיפול חשמל: Isotek Orion
סטנד: Finite Elemente Pagode Master Reference
רמקול: WLM La-Scala


מחיר : 11,000 ש"ח (עד 10 תש')
יבואן: L.M. Agencies




hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות