BooBoo כתב:
עמיר,
אהבתי את הניתוח שלך! (אבל גם אני לא מצאתי מקום שבו ידידי א. טוען אחרת...)
שני דברים:
1. ההקלטה היום זה לא מה שהיה פעם. האם ייתכן שריכטר הגדול (שאני דווקא מעדיף את הביצוע של רובינשטיין ב"נודד") היה נשמע יותר טוב לו הוקלט היום?
2. אם יש כמה טובים, יש בהחלט מקום לכולם. אל תשכח שב"תור הזהב" במאה ה-20 פעלו ביחד (נגיד בשנות ה-70 וה-80) ובמקביל לגמרי גם ריכטר, גם רובינשטיין, גם הורוביץ, גם ברנדל, גם קמפף, גם מיכאלאנג'לי, גם אשכנזי, גם ארו, גם לופו, גם פוליני, גם קרוזון, גם פליישר, גם ארחריץ', גם גיללס, גם פרחיה, גם סרקין, גם צימרמן, גם האסקיל, גם בארנבוים, גם פוגורליץ', גם ג'ואו-פירס, גם יושידה, גם פרייר, גם קיסין
והיה מקום ל-כ-ו-ל-ם. לא ככה?
1. "מה שהייה פעם" שונה בחברות שונות ועם מקליטנים שונים. הטכנאי שהקליט את ריכטר שם, Paul Vavasseur, ראוי למארת עולם באשמת חירבון (סליחה על הביטוי) הרבה ביצועי מופת. מכל מקום, סביר מאוד שריכטר הייה נשמע יותר טוב מאשר בהקלטה הזו, אבל ה"דפקנות" מאפיינת את רוב הקלטותיו (לא דווקא לרעה), הנוקשות הייחסית של הטמפו לא מושפעת כנראה ע"י ההקלטה, וזה לא שריכטר ו/או ההקלטה אינם מסוגלים ליותר עדינות או לגוונים אחרים -- שומעים את זה בפרק השני של אותה הקלטה. לפיכך, סביר שאלה הייו בחירות מכוונות, שהייו משתקפות בכל הקלטה.
2. אפילו אם תחתוך את זמני
החיים, שלא לדבר על זמני
הפעילות (שהם מה שחשוב), של כל החבר'ה הטובים שהזכרת, תקבל קבוצה ריקה
: לא בדקתי את כולם, אבל למשל האסקיל מתה כבר ב-1960, ו-קיסין נולד רק ב-1971. כמוכן, "תור הזהב" של נגינת פסנתר אינו בהכרח התקופה האמורה, אבל נעזוב זה, לא בזה העניין.
אינני יודע מי מכל המוזכרים, פרט אולי להורוביץ, ובמידה פחותה רובינשטיין, קיבלו סכומים "אגדיים" תמורת חוזים/הופעות. לא שהמוזכרים כאן קיבלו רק כדי קניית ארטיק בהפסקה (יקר, בקונצרטים שלהם), אבל כנראה שבכלל לא בסדרי גודל של 3 מיליון דולר.
לא מזמן חברת הייפריון הבריטת נקנסה בפחות מזה עקב בעיית זכויות יוצרים, וכמעט קרסה.
בתקופה האמורה חברות התקליטים היו עשירות בהרבה, ויכלו להרשות לעצמן הרבה יותר ממה שחברה מסחרית יכולה להקשות לעצמה כיום. על הרבה מעטיפות הדיסקים (אם בכלל קונים דיסקים, שלזה נגיע בהמשך) רואים "הופק בעזרתו האדיבה של בנק X" או "חברה Y", ההקלטות החיות התרבו לאין שיעור, כך שהחברה אינה חייבת לשאת בעלות החזרות, כולל מבצעים וזמן אולפן/אולם, וכו'.
היו מאז כמה משברים ומהפכים כלכליים קשים, חברות הדיסקים הפסיקו לממן את התזמורות, שחלקן גוועות, וחלקן הקימו לעצמן label משלהן.
אבל הגרוע ביותר מבחינה כלכלית עבור חברות המוסיקה הוא עניין הגניבות.
בניגוד להקלטות על טייפ קסטות (זוכרים?) שהיו גם עבודה וגם איכות נמוכה
בהרבה, העתקת דיסקים נותנת איכות קרובה למקור בשבר של המחיר ובהרבה פחות עבודה (אין צורך לאתר את הקטע החזק ביותר ולכוון שלא יעבור לאדום), כך שאם אחד קונה דיסק, רוב חבריו אינם צריכים לשלם לחברת התקליטים כדי שייהייה להם את הדיסק תמורת שני שקלים. עם התחזקות האינטרנט, שיתוף הקבצים והורדות חינם של מוסיקה/סרטים שייש עליהם זכויות יוצרים, אפילו אותו פראייר ראשון שיירכוש את הדיסק אינו נדרש יותר, וחברות המוסיקה בבעייה, כמו גם האמנים, שאינם זוכים לתמלוגים המגיעים להם.
אז אולי יש מקום להרבה מבצעים, אבל גם כל אחד מהם צריך להיות בעל הצלחות יותר מוכחות מבעבר כדי שיוקלט ויימכר, כל אחד מקבל כנראה פחות מבעבר, ועל כל מי שמקבל סכומים מפוצצים, נשאר למבצעים האחרים פחות.
ע
