byrdparis כתב:
...לאנג לאנג הוא ללא ספק אחד מהמבצעים הקלאסיים שנחשב כיום במעמד כוכב...
כולי תקווה שאמנים אחרים, טובים כמוהו, או יותר, יקבלו הזדמנויות פז שכאלו ונוכל להנות
מביצועים נוספים ומבחירות מעניינות של מוסיקה טובה....
במחשבה נוספת, ברצוני למחות על מספר דברים:
*** ראשית, זה לא רק ש-LL "
נחשב" כוכב: אם מקשיבים למוסיקה שלו, ומתנתקים מכל ה-hype הדוחה שמסביב, הוא "באמת" כוכב! הבנאדם הזה הוא ממש תופעה, מוסיקאי של ממש, לא רק טכניקה ופסנתרנות לשמה.
*** אפרופו "אמנים כמוהו, או יותר" -- אין הרבה כאלה, אם בכלל. בואו נעזוב את ה-hype, עודף התמונות, הדגשת הייתר של גילו הצעיר, מוצאו והגאווה הלאומית סביבו, וכל השטויות והעטיפה שאינם קשורים למוסיקה, ונשאר עם המוסיקה בלבד, בהשוואה לגדולים ביותר שייש והיו. ניקח למשל את "פנטאסיית הנודד", מהאלבום שכבר כאן הייה נתון לחילוקי דיעות, "Live at Carnegie Hall", בהשוואה לביצוע שהכי אהבתי/הערכתי לפני כן, זה של ריכטר במיטבו המופלא והגדול, מ-1961, כשברקע אפשר להוסיף ביצועים כמו רובינשטיין (גם במיטבו -- מנגן כנראה את כל התווים, וכשזה יוצא לו, זה יוצא!), ברנדל, קרזון ואחרים.
כששומעים את ריכטר ללא השוואה, מול התווים, אין מילים. נפלא, אבל אחרי ששומעים את LL, פתאום נפתח עולם חדש, נפלא ועשיר. פתאום שומעים עד כמה שריכטר "דפקני" ב-פורטיסימו, עד כמה הוא נוקשה בטמפי, עד כמה אפשר להעביר הרבה יותר ממנו את התחושה של "פנטאסיה" -- הדמיון שנותנים לו לזרום בחופשיות. אצל LL אפשר לשמוע כל מיני הבדלי מגע, לגאטו/סטאקאטו, גוונים, שאינם אצל ריכטר. כל מיני קולות שהיו מובלעים פתאום עולים לפני השטח. הכל צלול, אקורדים בנויים ברב-שכבתיות שלא הייתה קודם, הפרק מתפתח בעלייה מודרגת, ועוד ועוד, והצבעים! והמגע! והעומק! איך כל צליל וכל תת-פראזה וכל משפט מקבלים פתאום משמעות מגובשת ורעננה!
לא, אין הרבה כאלה בעולם.
לא הכל מושלם בכל מקום. יש מחיר גם ל"כוכביות", למשל בהקלטה של הקונצ'רטו השני של רחמנינוב, DG העבירו את הכוכב שלהם הרבה יותר מדי לחזית, והתזמורת מדי ברקע, כך שכל האלמנט של מאבק מול תזמורת עשירה אובד, יחד עם הרבה מהדראמה. הקונצ'רטי של בטהובן עם אשנבאך לא כל כך מעניינים, וכו', אבל לא קם עדיין מישהו
שכל מה שהוא ניגן הייה ברמה הגבוהה ביותר של עניין.
אכן, אין ל-LL את הטכניקה של Hamelin (למי יש? לא בטוח שאפילו להורוביץ), אבל ל-Hamelin אין אפילו חלק מהמוסיקאליות של LL. ועם כל הטכניקה המעולה שכן יש לו, LL לא מתעסק בלרוץ חזק-מהר-גבוה-להוכיח-להשוויץ, אלא המוסיקה בראש, והטכניקה משרתת אותה.
*** ואפרופו זה שאחרים גם יקבלו הזדמנויות פז שכאלה -- הזדמנויות כאלה הן מה שהורס את תעשיית המוסיקה. ה-super-stars מקבלים את כל הכסף, ולא נותר הרבה לנגנים אחרים באותה יצירה ולא להקלטות אחרות. חברת ההקלטות נאלצת לקצץ בכל השאר ולהוציא את המקסימום מה"כוכבים". התהליך המלא מוסבר בספרו של נורמאן לברכט When the Music Stops.
עמיר
