Black Swan And Wormhole Wizards
בשנות ה- 80 שהפאנק פינה קצת מקום, להקות מקליפורניה ולא מעט רוק וירטואוזי מכל העולם
התחיל לחלחל לתודעת חובבי המוסיקה המנסרת, הפחות קלאסית, או הכבדה,
אך הלא פחות מרגשת ומעניינת.
גיטריסטים בכל להקה כזו, היו כמו הכנרים של פעם. ממציאים, הוגים, בעלי יכולות פנומנאליות
והטכנולוגיה שהתפתחה רק הביאה את הכירותם ברבים ולא רק בסביבת יודעי דבר,
או לחילופין במסדרונות בתי הספר האמריקאים למוסיקה; MI, BERKLEE ואחרים..
בלקמור (Deep Puple), אדי ואן הלן, רנדי רוהדס (OZZY) הם אולי חלק מהפורצים, או מחליפם
של אלה שהיו ידועים מאד בשנות ה 60 וה 70, הנדריקס, קלפטון ואחרים..
בעצם, מאז המצאת הגיטרה החשמלית, היו על פני השטח לא מעט נגנים שסביבם הייתה תהילה
גדולה ואפילו להקות שהתבססו על הכוח שלהם להביא קהל. אלה שמניתי למעלה,
לרבות גם; ינגווי מלמסטין עם אלקטרז, בלקמור בהמשך עם ריינבו, פול גילברט עם מר. ביג (MR. BIG)
ולפני זה כמובן עם Racer X הענקיים!.. ועוד.
עם הזמן והשנים, כל אלה עשו גם קריירת סולו בליווי נגני אולפן (שכירי חרב, אני קורא להם בתחום)
ולאו דווקא עם להקות בעלות שם מסודר כביכול.
בהמשך בתחילת שנות ה 90 זה נהיה ז'אנר בתוך ז'אנר שמשם גדלו ועלו מאות נגני גיטרה
מפורסמים מאד.. שאולי אחד המפורסמים ביותר מהם, שמצליח עד היום למלא אולמות שלמים של
מעריצים מושבעים הוא ג'ו סטריאני. (כן כן, אני יודע.. גם VAI.. )
את דרכו הוא התחיל אי שם בשנות ה 90 המוקדמות..
והיום בשנת 2010 הוא מוציא את אלבום הסולו האולפני ה 15 במספר שלו!.
סטריאני הוא גם החלוץ של סדרת ההופעות G3 המפורסמות. שהוא ו VAI היו הגרעין ובכל סבב
(כמעט כל שנה) הזמינו גיטריסט אחר להצטרף אליהם ולהופיע איתם על אותה הבמה.
הסדרה הזו ייצרה פרסום אדיר לז'אנר הגיטריסטים והכרה מחודשת לכמה שהיו קצת מחוץ
לביזנס וגם פרסום נוסף לאלה שהיו בנישה די מצומצמת...אבל לא על זה רציתי להתעכב היום,
אלא על האלבום החדש.
סטריאני הקליט והוציא ממש לא מזמן את האלבום ה 15 במספר שלו
(לא כולל בוטלגים, הופעות חיות, שיעורי לימוד ועוד) בלייבל EPIC.
והוא כאמור:
Black Swan And Wormhole Wizards.
כמו כמעט אצל כל מוסיקאי שחי ומקליט כל כך הרבה זמן, יש עליות וירידות.
ניסיונות להמציא את עצמך מחדש ולתת למעריצים שלך תמיד דברים שהם יאהבו וימשיכו לאהוב אותך.
למעשה, יש מעטים שבאמת מסוגלים לכך באופן סביר ומעלה.
סטריאני ללא ספק אחד מהם, רק שזה כמובן עניין של טעם, אך עם הצלחה אי אפשר להתווכח.
בתור גיטריסט עם ידע עצום ויכולת טכנית מופלאה ממש, הוא הצליח בכל אלבום (או תקופה למעשה).
להכניס את עצמו באופן מוחלט למוסיקה ולהוציא אותה ממנו בצורה מעוררת הערצה.
עושר המוסיקה שהביא והכיוונים שאליהם הוא נכנס
(גם בתקופה שהוא היה פריק של אפקטים רבים וכדומה) תמיד ענינו את אלה שאהבו אותו מלכתחילה
ובהמשך גם נוסף קהל חדש.
אך הפעם באלבום זה יש קריצה לעבר ולסאונד שכולנו גדלנו עליו באלבומיו הראשונים של ג'ו.
אולי זו קריצה מיוחדת, שהשם של האלבום כבר מציג מבעוד מועד.
סאונד הגיטרה כמעט ולא השתנה במשך השנים וג'ו עדיין עם אותה הסגינצ'ור מבית איבנז.. ,
אותם הפיקאפיים.. וכן גם אותם האפקטים וה FEEL מתחת לאצבעות.. אך האווירה הכללית הריפים
והסולואים מזכירים מאד את מה שהביא ג'ו ממש בהתחלה, כמובן עם יכולת ובגרות מוסיקאלית גדולה
וגבוהה יותר היום. בכל זאת עברו 20 שנה כמעט..
המעבר והגיוון שלו בין הטראקים מדהים מבחינה מוסיקאלית. בין רוק-אנד-רול, לבלוז,
ג'אז ואפילו שטיחים הרמוניים שמזכירים קצת את המוסיקה האוריינטילית שמוסיקאים רבים התחברו
אליה בסוף שנות ה 90 על בסיס התפתחותי נשמעים גם כאן באלבומו החדש של סטריאני.
אך בסופו של דבר, יש את אותם הטריקים הידועים והטובים שלמדנו לאהוב כל כך.
הסאונד של טכניקת ה SLIDE , הפראזות שמתחילות תמיד בחצאי סולמות בלגאטו מתקתק
וכמובן הריפים הקליטים המלודיים שמשמשים אותו מכל עבר.
ג'ו סטריאני מביא את עצמו שוב, בפעם ה 15 כאמור, אך הפעם ללא ניסיונות חדשים,
אפקטים כבדים וזיקוקי דינור על מהות השינוי, החידוש וההמצאה מחדש. אלא מוסיקה טובה,
איכותית של עבודת גיטרה וסאונד משובח.
הוא כבר לא ילד, הוא נחשב לאחד הגיטריסטים המנוסים והטובים בז'אנר והאלבום הזה הוא
חזרה למקור. למה שהיה טוב כבר אז, הקטעים מגובשים, והוא גם כן כנראה.
מומלץ.