Iron Maiden - The Final Frontier
אנו שוב בשבוע "הנחה" לכל אלה ששבעו קצת מהמאהלר הבלתי נגמר, הפרויקט בעינו ועוד יותר מחצי ממתין להתפרסם. אך לא על מאהלר הפעם אני כותב, אלא על אחת מלהקות המטאל הטובות, המשפיעות והוותיקות ביותר שעדיין מסתובבות סביב רגלינו, אפילו בימים אלו.
אחרי 4 שנות שתיקה מאלבום האולפן האחרון שלהם A Matter Of Life And Death שיצא בשלהי 2006,
להקת Iron Maiden מוציאה את אלבום האולפן ה- 15 במספר שלה.
The Final Frontier ..
בינינו, בין אוהבי המוסיקה פה באתר ובכלל, יש לא מעט שהגיעו "משם" ועדיין- מאזינים
לרוק ומטאל לגווניו.
להקת אירון מיידן תמיד היתה זו שדובר עליה, זו שהעלתה באוב את כל המשתמשים הפסיביים
וגם נוסטלגיה בכלל, לתקופות מדהימות של אנרגיות שזכורות בילדות, בבגרות, בנערות ועוד.
ללהקה שמור אצלי בלב תמיד מקום נכבד, חשוב שלא יסולא בפז.
זו אחת מהלהקות שעיצבה אותי בתור מוסיקאי, בתור חובב מוסיקה ובהמשך גם ללימודי בתחום
באופן מקצועי יותר (היא וגם אחרות כמובן).
הלהקה נמצאת "פה" עוד מסוף שנות ה 70 ולא מחטיאה כמעט בכלל. כל שיר, כל ריף, כל הופעה שווה זהב.
הסולן האלמותי שנמצא איתה כבר כמה עשורים שבסוף שנות ה 90 החליט לעזוב
ולפתח קריירת סולו חזר אליה בגדול לאחר כמה שנים והמשיך את המסורת
ואת הגאון המוסיקאלי שכל כך מאפיין את הלהקה. יחד עם 3 גיטריסטים לא פחות,
מתופף מופרע ובסיסט שהוא לב ליבה של הסאונד ושל ההרכבהם עדיין בועטים,
מופיעים ומגירים זיעה מעצמם וממעריצם שמתגודדים בהופעות הענק.
כיום בשנת 2010, אירון מיידן מצליחים לחדש ולהמציא את עצמם מחדש (אך אל דאגה, הם עדיין שם!)
זה אלבום מוסיקלי מופלא ומעניין מאד.
חלק מלא מעט "תלונות" שנשמעו במשך העשורים שאיירון מיידן תמיד נשמעו אותו הדבר בכל האלבומים.
הריפים חזרו על עצמם, הסולואים שהגיטריסטים נכנסו אליהם ובכלל הקונספטים
שלא השתנו כמעט בכל אלבום ואלבום.
אך לאלה שאוהבים את איירון מיידן באמת, זה לא שינה ובתור מעריצים מושבעים תמיד ידענו,
שאנו רוכשים אלבום בזיעת אפינו (לא כמו היום שבלחיצת כפתור הוא במחשב ב 4 דק')
נקבל בדיוק את מה שציפינו לו. מטאל מוסיקאלי, מעניין, מלא אנרגיות ממוסיקאים מעולים ווירטואוזים.
עטיפות מושקעות ואת אדי כמובן על כל אחת ואחת מהן.
האלבומים האחרונים של אירון מיידן עמדו בביקורת לא נעימה, הנוף נהיה קשה יותר,
הנוער של היום מכיר וצורך מוסיקה באופנים שונים ומנגנון הגירויים שונה מאד, מהיר וקשוח.
המים שהחזיקו אירון מיידן התקררו קמעה, אך באלבום האחרון, הלהקה הביאה משהו אחר, שונה.
רק לאחר כמה וכמה האזנות מבינים באמת עד כמה החברה האלה מוכשרים (לא שלא ידענו קודם).
זהו האלבום הארוך ביותר של הלהקה והוא מתנגן יותר מ 74 דק'.. זה כבר מאותת 'פרוגרסיב'
וזה בדיוק מה שאירון מיידן הביאה עימה ב 2010. בעוד שבשנות ה 70\80 הם התעלמו מהז'אנר והיו עמוק בהבי
מטאל מהגזרה הטובה שלה. היום הם משלבים את היכולות שלהם באלבום מופת שמשלב לא רק מטאל טהור,
אלא גם אלמנטים מוסיקליים מורכבים יותר.
(שימו לב לאורחים בהופעה
)
האלבום פותח בקטע הנושא של האלבום satellite 15 the final frontier, עם בס בדיסטורשן.
תופים וריפים מעוררי אווירה. זה לא נשמע אירון מידן בכלל.
הפתיחה מפחידה, אפלולית לוחצת ולא קשורה בכלל לזיכרונות שיש לנו מהלהקה האהובה.
זה נשמע קצת כמו משהו של Judas preist אבל עדיין עם הסאונד של מיידן.
אך ההתחלה המוזרה אינה מבשרת את המשך האלבום.
רביעיית הקטעים הראשונים באלבום, הם ניסיוניים מאד, בסאונד, במוסיקה עצמה, ובהגדרת הלהקה מחדש.
אך עם האזנות חוזרות, במיוחד מהקטע השני והלאה אפשר לאהוב מאד את מה ששומעים, אירון מיידן מתפלפלים קצת מעבר לדפוס הקבוע ולסולמות הקבועים. הסאונד ענק, הפקה אדירת מימדים..
מהשיר החמישי the alchemist החיוך מחליף את ההבעה המוזרה שהפרצוף שלנו קיבל
ב 20 דק' האחרונות. זה כבר יותר טוב!!
ריפים שמזכירים את ימי powerslave (אחד מהאלבומים האהובים עלי) השירה החזקה והסולואים הטובים
של החברה שכבר אינם צעירים עוד, אך עוד זוכרים את המלאכה במדויק.
משם הכול טס לכיוון הנכון ויש עוד המון מוסיקה. מין שילובים של פרוגרסיב רוק,
ריפים מהעבר המפואר של הלהקה, אווירה מיוחדת (סטייל FEAR OF THE DARK) ועוד.
שילוב של סאונד קלין מהגיטרה, לצד הריפים הדפוסיים של ההרכב, הבס שמבליח בכל רגע ורגע,
השירה האדירה של דיקנסון הענק ואת הרעם שמספק המתופף כמובן. שהכושר שלו פנומנאלי גם בגילו המופלג.
אירון מיידן מצליחה שוב לרגש, להביא משהו טיפה שונה, אך עדיין להשאיר את מעריציה עם העטיפה ביד לכל אורך
האלבום, למרות שלא מעט "נטשו" את הלהקה בשלהי שנות ה 90 אני צופה שלפחות חלקם יחזרו חזרה הפעם.
הלהקה שמנגנת, מופיעה מקליטה ואולי המפורסמת ביותר בז'אנר, ממשיכה להוציא אלבומי מוסיקה
למעריציה הרבים ואולי גם לאלה שעדיין לא זכו להכירה (החברה הצעירים שרק נכנסים למוסיקה הזו).
עדיין אנחנו מקבלים את העטיפה המיוחדת, את אדי, את הריפים המדהימים מלאי האנרגיה, השירה המדהימה
של ברוס, הבס שהוא לב כל המוסיקאליות של הלהקה הזו ואת החבילה המיוחדת הזו שלא מפסיקה לרגש.
הפעם גם עם תוספות של מורכבויות מוסיקאליות שונות, שמרחיבות את אופק הלהקה וכן גם את הזיקה
לקהל שמבקש הרבה יותר ממטאל בריטי טהור שהיה (ועדיין) נחלתם הבלעדי כמעט של אירון מיידן.