עכשיו 23/03/17 02:07

פורסם: 02/02/15 19:27 ע"י aloni


HEGEL HD12



HEGEL HD12


וואו, זה כבר הממיר החמישי של Hegel שאני סוקר.
התחלתי עם ה- HD20 שאני מודה שהפתיע אותי מאוד ונשאר מבחינתי עד היום כרפרנס לממיר שלא עולה הרבה כסף אבל מספק גם סאונד וגם מוזיקליות נהדרים, כולל בחיבור USB ישיר בלי אינסטרומנטים חיצוניים (אז ב- 2011 זה היה אפילו יותר נדיר).

אבל לאט לאט למדתי שגם שאר הגרסאות נושאות בגדול את אותו ה- DNA עם שיפורים ושינויים לכאן או לכאן, ולכן אני תמיד שמח לסקור עוד אקזמפל שכזה.

HEGEL HD12


למרות שה- HD12 (מעכשיו גם רק 12 לקיצור) מתברג בסדרת ה- "עשרה", חיצונית הוא דומה יותר ל-20 ול- 25, ולמעשה גם בפיצ'רים הוא דומה להם יותר מל- 11.

בעצם, הוא אפילו עובר אותם.
אני לא יודע אם שמתם לב לזה, אבל חברת Hegel ממש לא ממהרת לממש את הפיצ'רים העדכניים בשוק. היא מוציאה יחסית הרבה דגמים (כלומר מחליפה אותם מהר), וכל פעם יש עוד צעד אבל אף פעם לא לחזית.
לקח לה זמן ל- USB ב- 192, והנה זה רק הממיר הראשון שלה שתומך ב- DSD.

אבל בזמן שהממירים העדכניים היום תומכים ב- DSD מרובע (256 או כ- 11mhz) ויש שאפילו יותר, ה- HD12 מציע רק רזולוציית DSD בסיסית של x64 (כלומר 64 פעם רזולוצית CD) או כ- 2.8mhz.
אותם ממירים עדכניים גם תומכים ברזולוציית USB של 384khz בעוד ה- HD12 שומר על 192khz מקסימליים.

עד כמה זה משנה? כל אחד יחליט לעצמו על סמך החומרים שיש לו ושהוא מתכוון להשיג. לטעמי הרבה יותר חשוב לנגן את הבסיס כמו שצריך מאשר לתמוך ברזולוציות בהן אין כמעט חומרים עדיין.
ובנושא הזה ניגע בהרחבה בסשן ההאזנה.
אבל אם כבר נכנסנו לפונקציונאליות, וספציפית ל- DSD, אציין שה- HD12 לא תומך ב- DoP וזה די איכזב אותי.
DoP למי שלא יודע זאת האפשרות "להלביש" סטרים של DSD על סטרים של PCM (מבלי לשנות ביט אחד ב- DSD המקורי!) ובצורה זאת להעביר אותו בממשקים (לדוגמה SPDIF) במכשירים (לדוגמה סטרימרים) ותוכנות שעוד לא תומכים בעצמם ב- DSD. אז זה מבחינתי כן דורש שיפור בגרסה הבאה של המכשיר (HD13 ?).

אז אם התחלנו בואו נמשיך עם הפיצ'רים.
בולטת לנו פה החלונית שגורמת למכשיר להראות כמו ה- HD20 או 25, שבעצם עובדת באותה צורה. מציגה בדרך את הכניסה, וכאשר משנים את הווליום מציגה אותו (כן ווליום! עוד חידוש בסדרת ה"עשרה". ונפרד כמובן ליציאת הליין ויציאת האוזניות), ורק בעזרת לחיצה ארוכה על ה-input בשלט מציגה את תדר הדגימה. השלט אגב אותו שלט המוכר לנו מהגרסאות האחרות.
אין פה את מנגנון ה"דאבל קליק" של ה- 25 למעבר בין כניסות. לפחות לא עבד לי.

HEGEL HD12


HEGEL HD12


בחלק האחורי אנחנו מזהים גם פאנל די מוכר, וכמו תמיד יציאות סינגל אנדד ומאוזנות, וכניסת USB (כולל סוויצ' המעבר בין class 1 ל- 2) ללא כניסת AES/EBU.
דבר שכן השתנה, ואני מודה שלא כל כך אהבתי, הוא ויתור על חיבור COAX אחד לטובת TOSLINK נוסף.
אני מניח שזה מגיע מדרישות ארה"ב הידועה באהבת ה- MAC שלה, שם יש לרוב יציאות אופטיות. יאללה, לא נורא, גם ככה רובנו לא צריכים אף אחד מהחיבורים האלו.

אבל זה לא הכל חברים. לא על ה- DSD לבדו עולה ה- HD12 על אחיו מבחינה פונקציונאלית.
בחזית המכשיר מתנוסס בכבוד שקע יציאת אוזניות רבע אינצ'. כחובב אוזניות קטן מאוד, אולי יותר נכון לומר שונא אוזניות, אני בדר"כ לא טורח לבדוק את הדברים האלו. הפעם אני שמח מאוד שעשיתי זאת, וכל הסיפור הרגשני בנושא בתום סשן ההאזנה.

אוי לא, עברתי כבר את ה- 2400 מילים (הסקירות כידוע לא נכתבות בסדר הקריאה) ואנחנו לא מתקדמים אז יאללה.

HEGEL HD12


סטאפ


אקצר פה עד כדי שכמעט אדבר בקודים.
בסקירת ה- HD25 דיברתי על כך שה- 25 מאוד לא אהב את הכבל ה"יקר" שלי, והיה מוכן לחיות כמו שצריך רק עם כבל נחושת.
אני לא יודע למה, אם בגלל שינוי כלשהו במכשיר (לא סביר), או בגלל שינויים באקוסטיקה של החדר (יותר סביר) או בגלל שינויים בתשתית החשמל שהיו אצלי (גם יכול להיות) פה זה עבד אחרת.
שניהם נשמעו טוב מאוד, בהתחלה היה לי קשה לבחור עם מה לנגן, בסשן תראו שבסוף היתה לי העדפה ברורה.

המכשיר עבד מעט אצל גבי לפני שהגיע אלי, אבל גם אצלי הוא ניגן יפה מאוד מהיום הראשון, תחילה בחדר העבודה ואחר"כ בחדר המוזיקה.

HEGEL HD12


סשן האזנה


John Coltrane - A Love Supreme
אני כותב שורות אלו זמן קצר אחרי שעמי חתם את שירשור ה-"50 שנה", וכשהאלבום ארט צד את עיני על האייפד ידעתי שהוא יהיה חייב להופיע בסקירה, עוד לפני ששמעתי אותו בכלל על ה- HD12.
אבל זה אחד הדברים שאני הכי אוהב במוצרים של Hegel (לפחות בדאקים אותם למדתי להכיר מקרוב), לא צריך להתאמץ במיוחד כדי לבחור אלבומים לסקירה, הכל מנגן בצורה שאני מצפה (ורוצה).
אז אחסוך לכם את התיאורים שלי למוזיקה ואשלח אתכם למאסטרפיס של עמי, וכך אוכל להתרכז בסיבה בגללה התכנסנו.
אם שמתם לב באותו שירשור הגבתי לזי על חווייתי מהפעם הראשונה ששמעתי את האלבום (אגב, בדקתי וכמעט קלעתי, שבע וחצי שנים), אז אומנם אני לא זוכר במדויק את הסאונד שהיה לי אז (אבל האמת שזוכר "בגדול") אבל אני זוכר ממש טוב באיזו צורה השפיעה עלי המוזיקה ומטרתי לנסות לנחש אם זה היה קורה גם עם ה- 12.

בהאזנה "ביקורתית" (אחרת אני שוקע במוזיקה ולא כותב כלום) אני שם לב שהצד הימני (ששייך בגדול לג'ונס לאורך האלבום) מאוד עשיר. לא רק בתחום הנמוך שתמיד היה חזק בהגלים, אלא גם במיד וגם בגבוהים.
לגיין הגבוה יחסית של המכשיר יש בזה חלק, אבל לא רק, סאונד פחות טוב היה גורם לי להחליש, וזה לא קורה פה בכלל.
מן הסתם העושר הזה לא מוגבל רק לתופים של ג'ונס, גם הבאס של גאריסון מרוויח ממנו ולעיתים גם הפסנתר של טיינר.
ה- 12 לא משטח את פרזנטצית ה-ח' של האלבום, עם ג'ונס וקולטריין קרובים אליך בשני הצדדים וגאריסון וטיינר רחוקים יותר במרכז.
טוב, מלמלתי קצת על הסאונד, אבל זה בגלל שקשה לי להתרכז בכתיבה. אני כבר לקראת סיום הסבב השני (לעזאזל זה נגמר כל כך מהר) ואני לא בטוח שזה יעזור אם אחזור על זה עוד פעמיים.
אבל זה בעצם די מוכיח לי את מה שרציתי. אומנם לא סיימתי המום כמו בפעם הראשונה, ולא נבהלתי מה-"כישוף" המפתיע כי חיכיתי לו, אבל כל האלמנטים שאני זקוק להם כדי להישאב לאלבום הזה היו פה: מוזיקליות, טונאליות ופרזנטציה.

Alisa Weilerstein – Solo
מבין האלבומים המשתתפים בסשן הפעם, זה האלבום החדש ביותר, וגם הטרי ביותר אצלי באוסף, רק כחודשיים וחצי. את הגברת הכרתי דרך האלגר של 2012 שלה, ובאלבום הנוכחי נתקלתי איכשהו בפרסטו והחלטתי לנסות את אפשרות הדיגיטל שלהם, ניסיון שצלח מכל הבחינות.
הוא מופיע אצלנו בסקירה משתי סיבות. הראשונה שרציתי הקלטה מודרנית עם צליל אקוסטי, והשניה שהוא היה שובר השיוויון לדילמה שהצגתי בסעיף הסטאפ, ולזה מייד נגיע.
כידוע אני לא חזק במוזיקה קלאסית, ואחרי שהאזנתי לראשונה לאלבום הזה הבנתי שבעצם זה אלבום סולו צ'לו היחיד כנראה שיש לי, ואולי אפילו אלבום הסולו היחיד שיש לי לכלי שאינו פסנתר או כינור.
בכל מקרה, ארבע היצירות כאן מודרניות, שנים מהמלחינים אפילו בחיים (וגם די צעירים).
הסונטה ההונגרית בשלושה חלקים תופסת את רוב הביטים של האלבום, ולהפתעתי גם הצליחה לתפוס אותי בהאזנות ראשונות. החיבור לשאר היצירות חלק וטבעי, וסה"כ אני נהנה מאוד מהאלבום הזה.

אם נחזור רגע לדילמה מסעיף הסטאפ, היו לנו כבל הנחושת שנתן סאונד יותר מלא והכבל ה"יוקרתי" עם הסאונד היותר "מדויק".
באלבום הזה הדילמה לא היתה קיימת, הצ'לו נשמע לי ממש עכור עם כבל הנחושת ברמה שקשה בכלל לתפוס (כי זאת לא היתה התחושה באלבומים אחרים), וסימני האמביאנס שדווקא בכלל לא חסרים באלבום בקושי באו לידי ביטוי (כנ"ל).
אחרי כמה שניות הבנתי שאין לי שום כוונה להאזין לאלבום הזה בצורה כזאת, החלפתי ומייד הכל הסתדר לצורה בה אני רגיל להאזין לאלבום.
עכשיו יש אמביאנס בשפע, ויש תחושה של צ'לו מנגן בחלל ולא תלוש. ברמה הטונאלית הוא קיבל חזרה את התחום הגבוה שלו (שדי קריטי פה משום שהוא מנגן לבד) אך לא היה ויתור על הנמוכים בעוצמה ובעומק, אולי בגודל.
למעשה אני חש שה- 12 הלך עוד צעד לכיוון יותר "מודרני" (בדומה להבדל בין ה- 20 ל- 25) שמתבטא בגבוהים יותר פתוחים ויותר צלולים אבל בפירוש הוא לא מאבד את "סאונד הבית" של החברה, וזה מזל כי אחרת הייתי מתאכזב מאוד.

ברמה המוזיקלית בהחלט נשאבתי לתוך הביצוע כמו שאני אוהב, יכולתי להעריך את טכניקות הנגינה שעושות את הביצוע מעניין יותר וגורמות לי לשכוח שמדובר בכלי בודד, אבל זה קורה בצורה טבעית ולא בצורה אנליטית.
אפשר לסמן וי על אקוסטי, הלאה.

Fiona Apple - When the Pawn Hits…
והנה הניסיון הקבוע שלי לרצות גם את מי שלא שומע את הלחם והחמאה של הפלייליסט שלי. אבל האמת שאני לא בטוח אם יש פה מישהו שמאזין לאפל, אה בעצם אני יודע לפחות על אחד. והאמת שזה דווקא אלבום שלה שאני פחות מחבב, אבל הוא מתאים להעביר את הנקודה שרציתי.
והנקודה היא שמוצרי היי-פיי, ובעצם גם סטאפי היי-פיי, הם בעצם מערכות של איזונים. בין האקוסטי ל-"הופעה החיה", בין המדויק למרגש, בין הריאלי למרשים, בין הבועט/צובט למלטף.
אני חושב שלרוב מי שמאזין לאלבומים כמו הראשון או השני יבחר מוצרים שונים ממי שמאזין לזה.
הדרישות הטונאליות שונות, והדרישות המוזיקליות שונות. לאלבום הזה (ברובו) יש סאונד "כבד" שאסור לסרס לדעתי, והזרקור על התופים וגיטרות הבאס דורש מוזיקליות מהסוג הנוקשה שיותר מזכיר דרישה של רוק מאשר פופ. אומנם יש פה הופעות אורח של כלי קשת אך הם ברקע ואין פה שום חשיבות לאותנטיות שיחזורם.

ופה ה- 12 מפגין ביצועים שממש לא ניתן לצפות ממכשיר בגזרת הבאדג'ט. באלבום הזה הוא גם דינמי וגם כבד, באלבום הקודם הוא ידע להציג אמביאנס, חלקות, קלילות ושקט ובראשון לסחוף בביצוע מוזיקלי לעילא.
אני בטוח שהייתי יכול למצוא מכשיר (בגזרת המחיר הזאת) שיעשה משהו מסויים יותר טוב, אבל קשה לי דמיין אחד שיעשה זאת בזמן שהוא עושה את כל השאר באותה רמה. למעשה קשה לי להאמין שאמצא אחד אחר שאפילו יצליח להדביק את מה שזה עושה (אבל בואו לא נשכח, ההגלים מייצגים סגנון סאונד שאני אוהב ומתאים לסטאפ שלי, לאוזן אחרת ובטח מערכת אחרת המצב יכול להיות שונה).

HEGEL HD12


קצת DSD


עכשיו אני קולט שזאת בעצם הסקירה הראשונה שאני מפרסם לממיר שתומך ב- DSD. כנראה שבכל זאת יש מחיר לעיסוקים האחרים שלי.
למי שלא בעניינים, אחרי שהתעשיה סיימה את המעבר לניגון מבוסס מחשב, וקצת שכחה ההתלהבות מהי-רז, הבאזוורד החדש הוא ללא ספק DSD.
"מה נזכרו?" אתם שואלים? שאלה טובה... הפורמט כידוע לא תפס מי יודע מה במקור (ב- SACD כן?) ויכול להיות שחלק גדול מהסיבה היתה הדרישה לטרנספורטים מיוחדים. היום הדברים יותר פשוטים. יש מחשב? תביאו קובץ DSD + תוכנה וממיר שתומכים וכל אחד יכול לנגן DSD בבית.
רוב היצרנים כבר הבינו מזמן ש- DSD זה התחום החם, ויש היום שפע של ממירים שמסוגלים לנגן DSD על שלל הרזולוציות של הפורמט (למרות שכיום x64 או 2.8mhz עדיין הנפוץ ביותר או אפילו היחיד בעל חשיבות כמותית).
הגל עשו בשכל ( :) ) שכללו את האפשרות הזו ב- 12, אבל להיות מסוגל לנגן זה לא מספיק. בזכות המפגש שלי עם המרנץ (בחסות סודרי בזמנו) למדתי על האפשרות הגלומה בפורמט, אבל אני מצטער לציין שלא כל ממיר ששמעתי יודע להחצין את זה בצורה שהייתי רוצה.

אנחנו מתחילים עם Just A Little Lovin’ של שלבי לין, שהיה האלבום הראשון בו יכולתי לשמוע את יתרונות הפורמט (כשאני כותב יתרונות הפורמט אין הכוונה בהכרח ליתרון של הפורמט פר סה, אלא ליתרון של גרסת האלבום בפורמט הזה).
אני אוהב לבדוק DSD עם האלבום הזה גם בגלל שאני מכיר היטב את גרסת הרד-בוק וגם בגלל שניתן לשמוע את ההבדל כבר מצלילי המצילה בשניות הראשונות.
ה- 12 החצין בדיוק את מה שציפיתי. סאונד המצילה מיידי מחד אבל גם מתמשך עם decay טבעי. מעבר לגרסאות הי-רז PCM (המרה שלי עם מספר תוכנות ופרמטרי המרה) מציג סאונד עוד יותר מיידי, אבל קצת יותר "אלים" עם פחות decay ופחות "חלק" וטבעי (לטעמי לפחות).
כשלין מתחילה לשיר ניתן לשמוע את אותו הבדל בדינמיקה והחלקות גם בקולה. עבורי זה קצת נשמע פחות כמו הקלטה ויותר כמו קול אנושי (לפחות באספקטים האלו).
ההבדלים ניכרים גם בבאס ואולי גם קצת בגיטרה, אותו כיוון בדיוק.
בזכות הגיין הגבוה של ה- 12 יש גם פחות צורך להגביר את גרסת האלבום הזה שבעלת גיין נמוך במיוחד.

יפה, אחרי הבחינה הזאת בעצם גיליתי כבר את מה שרציתי לבחון, אבל בגלל שכדי למצוא את האלבום של לין הפעלתי פילטר לאלבומי DSD על ה- HFMC לחצתי פליי גם על גרסת ה- DSD של The Blues & The Abstract Truth. כזכור בזמן הבדיקה עם המרנץ התאכזבתי מרכישת האלבום הזה. הנה מה שכתבתי אז באותו שירשור:

ציטוט:
השורה התחתונה, מבחינתי זה היה בזבוז של 90 שקלים. שזה מה שאני חושב על רוב גירסאות ההי-רז לאלבומים שכבר יש לי.
גירסת ה-CD נשמעת יותר גדולה, יותר מקומפרסת בדינמיות ועם קצת יותר באס.
גירסת ה- DSD יותר קטנה, כמו האלבום של לין בעלת גיין הרבה יותר נמוך מה שמרמז על טווח דינאמי משופר (לא בדקתי), יותר מפוקסת/מסודרת, ולעיתים נותנת משהו יותר נאמן למקור.
לדוגמה בסולו הראשון של הבארד, זה יותר נשמע כמו חצוצרה. שומעים יותר גוונים אותנטיים במיד והגבוהים פחות מלאכותיים ופחות נשמעים כמו "הילה" ויותר כמו אוויר.

אבל, למרות השיפורים האלו, לא הייתי טורח לבחור את גירסת ההי-רז. למעשה די בטוח שהייתי בוחר את גירסת הרד-בוק משום שלא היה לי כח להגביר כל כך הרבה ולהחליש חזרה בסוף האלבום.

הניסוי הזה ללא ספק הוריד את התלהבותי מהפורמט. למרות שידעתי שזה בהחלט משהו שסביר שיקרה, איכשהו היתה לי תקווה שכל מה שבפורמט הזה, לפחות מאותו בית, ילהיב אותי כמו האקזמפל הראשון.
אז לא.


עכשיו אני לא בטוח אם אז התאכזבתי כל כך בגלל שהיו לי ציפיות גבוהות, או שה- 12 איכשהו יותר מתאים לגרסה הזאת, אבל וואללה אני מרגיש שונה הפעם.
למעשה כל מה שכתבתי בציטוט למעלה עדיין נכון. פה אולי כן הרגשתי הבדל טונאלי יותר משמעותי בגבוהים. אבל השורה התחתונה היא שאם הייתי בעליו של ה- 12 סביר שכן הייתי טורח לבחור את גרסת ה- DSD, אולי אפילו הייתי מסיר את גרסת הרד-בוק מהספריה. הבדל משמעותי מאוד...

HEGEL HD12


אלוני ואוזניות?

ואם כבר נגענו בגימיקים של התקופה, אוזניות הן הרי הדבר הגדול השני. אפילו בפורום שלנו כבר רואים את זה...
לי למי שזוכר, תמיד היה אנטי. לא נוח לי איתן, לא אוהב את הפרזנטציה של "בתוך המוח", וגם מהסאונד נטו אף פעם לא התעלפתי (למרות שכן יכולתי להעריך את היתרונות המסויימים בתחומים מסויימים).

אבל הרפרנס שלי היה די מחורבן (כן, כתבתי מחורבן בסקירה :) ). בבית השתמשתי ב- AKG 240 MKII (למעשה אף פעם לא להאזנה לשם הנאה [כי רק סבלתי] תמיד לדברים פרקטיים) מוגברות במגבר האוזניות הפנימי של הלקסיקון המשמש אותי להקלטות שונות (ועוד כמה מגברים מתחום הפרו), ועמדות ההאזנה האישיות בתערוכות שם דווקא יצא לי לשמוע יותר מהאוזניות ה"נחשבות" של התקופות ההן. זהו.

אבל לפני כמה חודשים גיליתי שהצלחתי להרוס את ה- AKG (לילה אחד שמעתי קולות מוזרים בוקעים מחדר העבודה, והסתבר שהאוזניות מחרחרות שם על פול ווליום משום מה). חשבתי בהתחלה ללכת על איזה היי-אנד של in-ear בסוף הלכתי על אוזניות גדולות ופשוטות (סנהייזר 598) שאפשר להשיג בארץ בכל חור.

הפעם הראשונה ששמעתי את ה- 598 היתה עם ה- HD-12 והייתי די בהלם. שניהם לא עברו הרצה, וה- HD12 מחובר בחדר העבודה עם USB של מדפסת וכבל חשמל של מחשב אחרי שני מפצלים. מי שמכיר אותי טוב יודע שלא קל לרצות אותי, ופה הייתי מרוצה לראשונה בחיי מאוזניות.

גם היה לי נוח (עד כמה שניתן עם אוזניות), גם הסאונד היה מפנק, מספיק פתוח (עבורי לפחות) אבל בכלל לא בהיר, מדוייק במידה בלי להיות משעמם וכמובן מוזיקלי.
למען האמת שייכתי את כל התכונות האלו ל- 598 שכנראה שונות מאוד מה- AKG ז"ל. אבל אחרי שה- HD12 עבר לחדר המוזיקה וה- 598 חוברו ללקסיקון הנפילה היתה קשה. מאוד.

זה מעניין, משום שהסאונד לא היה מאוד שונה, כן יותר מעורפל ופחות פתוח, אבל זאת לא היתה בדיוק הבעיה.
התיאור הכי טוב שאני יכול לתת הוא שההבדל היה דומה להבדל בין רסיבר למגבר סטראו. הרסיבר יכול להישמע "סבבה", טוב, אפילו מוזיקלי, מהנה, אבל בהשוואה לסטאפ סטריאו אפילו פשוט, משהו שם תמיד חסר. מידת הראליסטיות יורדת ויחד אתה העניין.

עם ה- HD12 אני נהנה להאזין למוזיקה דרך ה- 598. ממש. מלבד הפרזנטציה שעדין צריך להתרגל אליה, יש את כל היתרונות של אוזניות. קשה לי לחשוב על דרך יותר טובה "ללמוד" אלבום מסוים למי שמתעניין בדבר כזה.
מצאתי רק חיסרון אחד, אבל אולי די משמעותי בתחום האוזניות עם ה- HD12. השליטה בווליום מתבצעת דרך השלט. כאשר אתה עם אוזניות סביר להניח שאתה די קרוב למכשיר, והיה יכול להיות יותר נוח לשלוט בווליום עם כפתור פיזי מאשר שלט קטן שצריך לאתר כל פעם.

HEGEL HD12


סיכום


אוקי, הרבה מילים כבר נכתבו ולא נשאר לי הרבה לסיכום, אז מה השורה התחתונה?
ה- DNA המוכר של החברה. שפע של מוזיקליות, לא חסר בשר למטה, ובתחום העליון הרגשתי עוד קצת התקרבות לסאונד יותר מודרני בלי ארטיפקטים ובלי תוספת מלאכותית של אינפורמציה.
ה- USB הבנוי שמיש לחלוטין ואני לא רואה שום צורך להשתמש בהמרה חיצונית של USB ל- SPDIF.
מימוש ה- DSD מצויין ומאוד הפתיע אותי, בטח למכשיר במחיר כזה.
מיציאת האוזניות ממש "נשפכתי" אבל לא נשכח שאין לי הרבה ניסיון בתחום הזה, ויכול מאוד להיות שהיה כאן פוקס עם ההתאמה לאוזניות שלי ולטעם שלי.

אבל אם התרשמתי כל כך לחיוב ממוצר אני מרגיש חובה מוסרית למצוא גם כמה נקודות שליליות.
פה הן תהיינה חוסר התמיכה ב- DoP, המעבר לשתי כניסות אופטיות במקום קואקסליות שעבורי יותר שימושיות, והעובדה שאין אפשרות לשלוט על הווליום אלא דרך השלט.
הטרוניה האחרונה רלוונטית בעיקר לשימוש כמגבר אוזניות כאשר אתה יושב צמוד למכשיר, כאשר אתה מרוחק, השלט הוא דווקא אפשרות נהדרת.

נכון לרגע זה, זה הממיר הראשון שהייתי ממליץ לבדוק בגזרת המחירים הזו. התרשמתי מאוד.

HEGEL HD12


נתונים טכניים (כפי שמפורסמים באתר היצרן):


רזולוציות: עד 24bit/192khz וב- USB גם DSD x64
עצמת יציאה אנלוגית: 2.5 וולט RMS
רצפת רעש: -145dB
סה"כ עיוות הרמוני: לרוב פחות מ- 0.0005%
מידות: רוחב 21 ס"מ עומק 26 ס"מ גובה 6 ס"מ
משקל: 3.5 ק"ג


סטאפ בחינה והשוואה


מקור: MBL 1531, MBL 1611, PC based Music Server,M2Tech hiFace Evo, Lenco L70, Denon 103R
הגברה: MBL 8011S
כבילה - חשמל: Siltech Ruby Hill II, MBL, Elrod
כבילה - סיגנל: Siltech Compass Lake, Siltech Prince, Siltech i770, Siltech Golden Eagle II, Purist Reference USB
טיפול חשמל: Isotek Orion
סטנד: Finite Elemente Pagode Master Reference
רמקול: WLM La-Scala


מחירון: 6,650 ש"ח
יבואן: Soundquest




hifimusic
אודות
תנאי שימוש
צור קשר
אוהבים את
hifimusic?
סקירות אודיו
הכל
הגברה
רמקולים
מקורות
אחר
סקירות מוזיקה
הכל
קלאסי
ג'אז
פופ/רוק/אלטרנטיבי
עולם/ישראלי/אחר
קישורים
מותגים על פי שם
מותגים על פי יבואן
מומלצים
הפורום
הרשם
לוח בקרה
הודעות אחרונות