Extreme - Saudades de Rock
אחרי שלוש עשרה שנים של שתיקה מאז להקת ה FUNK METAL,
אקסטרים (Extreme) הוציאה את אלבומה הרביעי Waiting Fot The Punchline
שנחל כשלון מסוים והביא לפירוקה של הלהקה, אנו עדים בשנת 2008
לאלבום חדש מהרביעייה, שלי אישית תמיד עשתה כיף גדול בבטן ועל הפרצוף.
מדובר בלהקת גלאם שהוקמה בשנת 1985
והסאונד שלה תמיד הוגדר כהכלאה של Queen ו Van Halen יחד.
ריפים עצבניים ושרדינג גיטרה מידיו האלוהיות של נונו בטנקורט (Nuno Bettencourt)
מלווים את השירה הוירטואוזית של גרי שרון (Gary Cherone)
גרי היה לאחר מכן היה גם הסולן של VH לאלבומם הגרוע ביותר בהיסטוריה כנראה
.
שירים קצביים במהירויות שיא, של טראש מטאל.
לצד בלדות סוחטות דמעות (בעיקר בכדי להביא את הבנות להופעות ולרכוש את האלבומים).
ואם עדיין לא הצלחתם להבין על מי מדובר:
אז זאת הלהקה ששרה את אחד מלהיטי הקיטץ' של כל הזמנים – "More Then Words".
אך אלה שהצליחו עוד אז, לעבור את מחסום הקיטצ'יות ונכנסנו פנימה לעולם הלהקה
המשוערת (מלשון שיער) שלבושה בטייצים ובבגדי עור, גילו עולם מופלא של להקה וירטואוזית, מוסיקאלית וטכנית מאין כמוה.
באמצע שנות ה 2000 הלהקה התאחדה, בעיקר לטור הופעות במקביל לדיסק שיצא - ואיגד את להיטיהם מכל הזמנים ומכל אלבומיהם דאז.
בהמשך הוציאו הלהקה גם את ה DVD\CD של ההופעה.
בשנת 2008 נכנסו שלושה מהרביעייה המקורית של אקסטרים, כאשר את המתופף החליפו בחדש ולא פחות טוב, והקליטו את האלבום (סליחה על האיחור חברה...הייתי עסוק בדברים אחרים):
"Saudades de Rock"לשמחתי הרבה, החברה החזירו קצת את החיות, הריפים ואת האנרגיות של "פורנוגרפיטי" אלבומם הטוב ביותר כנראה שיצא.
אך עדיין עם סאונד חדש ופחות "צורח" מאלה של שנות ה 90 בכלל.
האקלקטיות באלבום, אני מניח - נעשתה קצת מחוסר בטחון, או לחילופין בגין המון פער בזמן
בין עבודותיהם המקוריות. הצטברה מאסה של חומר מכולם והם חשבו להכניס כמעט הכול פנימה.
מצד אחד, זה נחמד מאד. מכיוון שיש עושר במוסיקה ובתכנים באלבום, אך מצד שני למי שציפה "לקבל בראש" לכל אורך האלבום, עשוי קצת להתאכזב
(אך אל פחד
). אני הקשבתי לאלבום שבליבי "פורנגרפיטי" האלמותי כמובן, אך עדיין עם "ראש פתוח". בעיקר בשביל להאזין למה הם מסוגלים 25 שנה לאחר שהם קמו... וואלה.. הם מסוגלים!
אז חוץ מפאנק מטאל מדהים מהיר ושמח,
יש בחבילה גם שיר אחד על קצב קאנטרי\פולקלורי אמריקאי, זוג בלדות
או יותר נכון משהו שמתחיל לאט ועל בסיס פסנתר עד שכל הלהקה מוצגת בטראק
ועוד שילובים כאלו ואחרים. לאחר כמה האזנות, התאהבתי באלבום
נונו בטנקורט אהובי, נותן שם בראש עם סאונד קצת יותר מלא ועמוק של גיטרה וירטואוזית מעולה.
המתופף החדש (Kevin Figueiredo) מכניס לשם קצבים וטכניקה (בעיקר מעברי דאבל בס)
שמזינים את כל העסק למתח שונה מאד, מהסאונד שהיה חתימתם הבלעדית בשנות ה-90
הפאנק מטאל.. (קווין וואן הלן להזכירכם).
אז היום, אין כל כך קווין שם וגם לא ממש ואן הלן.
נונו בטנקורט ממשיך להיות עמוד התווך של הלהקה המטורפת הזו, ושירתו של גרי, עדיין וירטואוזית ודינאמית כפי שהייתה 20 שנה אחורה – בראבו.
ההפקה נקייה מאד, למרות עומס הדיסטורשיין וכמות ערוצי התיפוף.
כך שעדיין נוכל לשמוע בנקל את גיטרת הבס של Pat Badger מבליחה ונותנת את פעימות הלב,
בכל קצב ומקצב שבו נכתב הקטע.
האלבום הוא כמובן למעריציהם של הלהקה שמכרה יותר מ 10 מליון אלבומים בשנותיה
(מספר לא קטן ללהקת מטאל משנות ה 80\90)
והוא מן סגירת מעגל הגיונית יותר מאשר אלבומה הרביעי שבו איבדנו אותם למשך זמן לא מבוטל כלל וכלל.
לאלה שרוצים להכיר את הלהקה כמו שהייתה עוד אז בשיא כוחה, אוכל להמליץ על שני אלבומי מופת.
Pornograffittiו
III Sides to every story.
הראשון הוא התקליט החזק ביותר שלהם, עם עבודת גיטרה אולי הטובה ביותר בכל הזמנים
(אני לא צוחק!) שמשלב גם את More then words הקיטצ'י אך הנהדר
והשני הוא אלבום קונספט מוסיקאלי מיוחד מאד שנחשב לעילוי בז'אנר.
בסה"כ – הכול מומלץ !