אלבומים גדולים הם כאלו שיש בהם חידוש או סוג של מהפכנות, והרצף האיכותי בהם נשמר לכל אורך האלבום. אלבומה האחרון, החמישי של אספרנסה ספולדינג קרוב למדי לענות על הקריטריונים הללו.
ספולדינג מוכרת לבאי הפורום כבעלת האפרו על הבאס האקוסטי, שהופיעה בתמונות המתחלפות בדף הבית. אלון ראה אותה לפני מס' שנים (8?), בתחילת דרכה אפשר לומר, בפסטיבל הג'אז באילת. לכבוד אלבומה האחרון שינתה תדמית שתואמת את דמות האלטר-אגו שלה באלבום. כלומר, היא משחקת דמות כביכול. זיגי סטארדסט ארט-רוק סטייל. אולי השותפות של טוני ויסקונטי בהפקת האלבום הנוכחי תרמה לכך. בכל אופן, מה שנראה טבעי אצל בואי או דיויד ברן נראה כאן קצת מאולץ. אבל, שיהיה.
כך לפני -
כך אחרי-
ספולדינג, אפשר לציין, גנבה לג'סטין ביבר ב-2011 את הגראמי על פרס האמן חדש הטוב ביותר, והייתה למוזיקאי הג'אז הראשון שעושה זאת. בקהילת הג'אז היו בוודאי אלו שראו בכך טעם לפגם והתמסחרות.
אם לא הובן עד כה מדובר במוזיקאית ג'אז, בוגרת ברקלי. אפילו מורה. היא עברה לנגן באס אחרי שנים של נגינה קלאסית בכינור. המוזיקה שלה נטועה חזק בפיוז'ן. אישית, פיוז'ן כמקדם, לא ממש עושה לי את זה. במקרים רבים הוא נותר עבורי וירטואוזי ושכלתני. וכשזה מגיע עם וירטואוזיות ווקאלית ומנייריזם, זה בכלל יכול לעצבן. אז גם המפגש אתה מראשיתו היה עם תחושות מעורבות. ברק מתמתי, עם ווקאליות סטייל בובי מקפרין כמעט, שלא היה ממש מלהיב. עם זאת היה מעניין ומסקרן. אלבום הבוסה נובה שלה, אמנם לא היה בולט מאוד, ולא רמז על הבאות, אבל היה ברור שמדובר במישהי מוכשרת ומעניינת, עם יכולת קולית יוצאת מן הכלל.
האלבום הקודם, הכפול מ 2012, Radio Music Society היווה כבר שינוי, כלל בחלקו שירים מאוד טובים והסגנון החל להיות יותר מגובש ואישי. הוא היה אלבום טוב וסימן את הכיוון של ספולדינג למפגש בין הג'אז לסול ל funk ול r&b . עם זאת, עדיין נותר ריחוק שכלתני מסוים, למרות. שמצאתי את עצמו שומע אותו לא מעט ואוהב.
האלבום הנוכחי, כשמו, הוא אבולוציה. אחד ההישגים המשמעותיים של 'אמילי', הוא היכולת לצקת רגש לתוך הסגנון המתגבש של פולדינג. כאן נוצרו שירים שכבר יכנסו לקלאסיקה. שינוי נוסף הוא הדגשת הרוק והפרוג-רוק לתוך המיקס. אפשר לחוש ממנו בנגינה המצוינת של מאט סטיבנס בגיטרה (נראה כאן בוידאו למטה). המעברים הקוליים של ספולדינג מעולים. בהקלטות עצמן היא נמנעת מהתיאטרליות שלה, מה שכן נראה יותר בהופעות. לצד השירה המתריסה פה ושם, היא כן מביאה לידי ביטוי את מאפיין שירת המיוזקלס בהבעה שלה, בדרך שנטמעת טוב יחסית באלבום.
באופן לא מפתיע אולי, לאור כל הנאמר, ספולדינג נשמעת בחלק מהשירים (הקליפ שמובא כאן הוא דוגמא טובה), סוג של ג'וני מיטשל, כשהבאס שלה הוא בהשפעת פסטוריאס. עם זאת, ההשפעה היא כיפית ומרעננת ולא נשמעת חקיינית.
ברמת התוכן- 'אמילי' כאמור הוא אלבום קונספט. זהו שמה האמצעי של ספולדינג, וה D+ מייצג פחות או יותר את רמת ציוניה בבית הספר. חוויותיה, ניסיונותיה ותהיותיה מתוארות דרך עיניה של אותה אמילי, כמו גם מחאותיה או המרד שלה.
למי שהתרגל ואוהב את הסגנון, האלבום סוחף מאוד, שומר על מתח, מעניין, עם שירים מעולים. בגירסת הדלוקס יש ורסיה ארוכה של ג'אם ארוך ל- Unconditioal Love . הג'אם עצמו מצוין, אבל לא ברור למה מחובר דווקא לחזרה על אותו שיר, המעולה כשלעצמו. אם כבר הוזכרו מיוזיקלס, ספולדינג עושה כאן גירסא ל I Want It Now , מתוך 'צ'ארלי וממלכת השוקולד'.
'אמילי' הוא הישג פנטסטי לספולדינג, ואולי האלבום החשוב ביותר עד כה בשנה הנוכחית. מעניין לאיזה כיוון תמשיך עם הסגנון הזה.
למי שנרתע בהתחלה, מומלץ לתת צ'אנס.