רמקול ריצפתי Electrocompaniet Prelude SPF-1
בתחילת השנה הספקתי לסקור שני מוצרים חברת אלקטרוקומפנייט. המגבר המשולב
ECI 5 (לו יצא בינתיים מחליף, ה- MK2) ונגן התקליטורים
ECC 1.
הרושם הכללי שלי מהחברה מאוד חיובי. זאת לא הכוחניות (אותה אני בדר"כ אפילו לא אוהב, במקרה הזה לא הפריעה לי), זה גם לא בזכות תחושת ה- HIFI עם באס אימתני וגבוהים פתוחים שגורמים לך להרגיש שאתה מקבל "הרבה", זה היה בעיקר בגלל שהם עושים ציוד "שמנגן" (מוזיקלי). ואת זה אהבתי, וזה מה שגרם לי להיות יותר פתוח לתכונות האחרות גם אם אינן כוס התה שלי.
בכלל אני לא אוהב כל כך תה.
הפעם התייצב אצלי מוצר מעניין במיוחד. צמד רמקולים רצפתיים מסדרת הכניסה של אלקטרו, העונים לשם הדגם PSF - 1.
בואו נכיר אותם יותר טוב.
Electrocompaniet Prelude PSF-1
צמד ה- PSF-1 (מעכשיו גם PSF לקיצור) מהווים את האופציה היחידה (נכון לרגע זה) לרמקול ריצפתי בסדרת הכניסה של אלקטרוקומפנייט - ה- Prelude. אחיהם ה- PSB-1 מהווים את האלטרנטיבה לרמקול מדפי בעל עיצוב תואם.
ואם כבר נגענו בעיצוב אוכל לספר שה- PSF הוא רמקול נאה שמתאים מאוד לטעמי האסתטי.
מגיע כיום רק בגימור Black Piano, כלומר שחור גלוסי, ושחור למי שלא שם לב הוא הצבע החביב עלי.
צורתו של ה- PSF מעודנת, מחמיאה, ודי נחבאת אל הכלים.
הוא אומנם לא נמוך כלל (כ- 106 ס"מ), אך רוחבו הצר והבניה לעומק בצורת פירמידה גורמת לו להראות קטן משהוא באמת.
אלקטרו הלכו אפילו צעד אחד קדימה והגריל הקידמי לא מכסה רק את שלושת הדרייברים אלא ממשיך עד הלוגו התחתון ויוצר פאנל קידמי מאוד אחיד.
הגריל תפוס על התיבה בעזרת שישה מגנטים שטוחים יחסית.
אפילו הספייקים בעלי הבסיס הכדורי קצרים יחסית ועל השטיח שלי לא רואים אותם כלל (בתמונה אני מטה את הרמקול על מנת לצלמם).
איכות הבניה החיצונית והגימור יותר מראויים למחיר, אם כי בסמפל שהגיע אלי (שכנראה עבר עליו לא מעט) היו כמה כתמים שלא הצלחתי להסיר שאומנם לא נראים בתאורה רגילה אצלי אך תראו אותם בודאי בתמונות עם הפלאש.
ברמה הפרקטית יותר, ה- PSF מכיל שלושה דרייברים ובנוי בתצורת 2.5 Way.
טוויטר סילק דום 1 אינצ' במעלה הפאנל הקידמי כולל עיטור של לוגו החברה ודאמפינג בחלל האחורי.
תחתיו שני וופרי 6.5 אינצ' בעלי קונוס נייר מצופה וטווח תנועה ארוך (יחסית) המיועד לספק באס הדוק בניגוד לנפוח או מפוזר.
על הקרוס מספרת חברת אלקטרו שהינו בעל שני תדרי חיתוך. 500 הרץ בתחום התחתון לוופר המיועד לבאס ו- 2300 הרץ בין המיד לטוויטר. אלקטרו דואגת גם לציין שהקרוס שומר על התאמת פאזה בין הטוויטר למיד ושבנוי מסלילים בעלי אופי איבוד אנרגיה נמוך וקבלי פולי-קרבונט.
התיבה הנאה בנויה מ- MDF בעובי 24 מ"מ בצדדים ו- 18 מ"מ מקדימה ומאחור וכוללת גם חיזוקים פנימיים.
בצד האחורי נמצא שני זוגות של טרמינלים לחיבור כבל רמקול, כלומר מאפשרים Bi-Wire או Bi-Amp וכוללים מגשר (ג'אמפר) שטוח למי שמעוניין בחיבור רגיל.
מעל הטרמינלים נוכל לראות את הפורט האחורי המגודל יחסית.
הרמקולים מאופיינים על ידי היצרן בטווח טונאלי של 46 הרץ עד 20K הרץ עם סטייה של 2.5db בחלל פתוח.
המספר הזה בתחום הנמוך אולי מתחבר לנו יותר לרמקול מדפי, אך אני חייב לציין שבפועל בתוך החדר, יש לצמד באס משמעותי, ולמרות שהוא לא הכי נמוך ששמעתי הוא בטח לא נשמע "מדפי".
גם נצילות של 89db ב- 4ohm נומינליים אולי מרמזת על רמקול לא קל כל כך להנעה. בפועל ה- MBL הזיז אותו בדיוק כמו ה- WLM ולא חשתי בהבדל משמעותי בתחום זה.
סטאפ
צמד ה- PSFים חוברו לאלקטרוניקה המוכרת מסדרת ה- Noble של MBL (פירוט בסוף הסקירה).
משום שגודלם הפיזי של ה- PSFים דומה לזה של ה- WLM (בעיקר בגובה, פחות ברוחב) התחלתי עם הצבה במיקום הרגיל של ה- WLM.
התוצאה היתה סבירה, אולם היה חסר לי קצת בשר בתחום המיד והצליל נשמע לי מעט רזה מידי. אני יודע שכאשר תופעה כזאת נרשמת בחדרי אני צריך לקרב את הרמקולים אחד לשני.
בסופו של דבר הגעתי להצבה קרובה יותר בכ- 40 ס"מ וקרובה יותר לקיר האחורי בכ- 20 ס"מ.
מיקום זה אכן העניק סאונד קצת יותר מלא לאורך הטווח הטונאלי אולם על חשבון רוחב הבמה וגם מעט על חשבון עומקה.
ברמת המקורות השתמשתי בשלושת המקורות העיקריים שלי, נגן התקליטורים MBL 1531, המחשב עם כמה DACים שנכחו פה בזמן סקירת ה- PSFים והפטיפון החצי משודרג Lenco L-70.
סשן האזנה
Enrico Rava – The Words And The Daysמבחינתי האלבום הזה הוא אחד מהפנינים היותר טובות שיצאו מ- ECM בשנים האחרונות, והוא זה שידגים עבורנו צד אחד של צמד ה- PSFים.
כאשר ההקלטה ממש טובה, צמד הרמקולים הלא יקרים במיוחד האלו מסוגלים להפתיע בצורה לא נורמאלית וזהו המצב כאן.
מלבד המצילות של גאטו יש לנו כאן שני כלי מתכת, הטרומבון של פאטרלה והחצוצרה של ראבה כמובן. שני אלו משוחזרים בריאליזם מטורף. כאילו ל- PSFים יש יכולת מיוחדת להפיק קולות "מתכתיים" אך בלי טיפת גרייניות, ומבלי להיות צורמים לרגע. אפילו ב- SPL גבוה מאוד (95db בעמדת ההאזנה על פי המד שלי), ההיפך, בווליום גבוה תחושת החוויה רק מתעצמת.
שני כלי הנשיפה נשמעים הרבה יותר אותנטיים מאשר דרך הרמקול שלי, אין פה את תחושת הטוויטר "המלוכלך", בהמשך נראה שזה לא תמיד עובד לטובתם, אבל כאן זה נשמע נהדר. תחושת חלקות (smoothness) אך עם הטקסטורה המתכתית והרבה הרבה סימני אוירה מסביב.
ולמרות שדרך ה- PSFים שני כלי הנשיפה היו ההיילייט של האלבום, לשום כלי אחר לא היה כאן במה להתבייש. הפסנתר של Pozza (בולאני נעדר מהחמישיה הפעם) נשמע מאוד נכון ללא שום עיוות טונאלי אם כי לא "גדול" במיוחד.
כלי ההקשה של גאטו תורמים ואופייניים ל- ECM אך נהנתי במיוחד מקטעי התיפוף השזורים פה ושם.
אני מזכיר אחרון את הבאס של רוזאריו, לא בגלל שהיתה איתו איזו בעיה, אך הוא כן קצת מתחבא מאחור אם כי תמיד תוכל לשמוע אותו בבירור אם תטה אוזן.
לסיכום, יופי של אלבום, יופי של הקלטה ויופי של שיחזור. באלבומים מסוג זה שחזרו צמד ה- PSFים את ההצלחה שנחלו כאן.
Souad Massi – Debהכרתי את מאסי האלג'יראית בזכות אחת מסקירותיו של אפי, שם הוא הציג טיוב נוגה של le bien et le mal - הטרק השישי באלבום deb (לב שבור).
ולמרות שזהו לא שיר הנושא באלבום הוא מבטא מצויין את הנושא ואת מה שנשאר אצלי אחרי האזנה לאלבום, בוודאי מוזיקלית אך גם לירית (יש תרגום ב- Liner Notes).
אך לא כל האלבום מעביר את אותה התחושה, הוא מעביר פאלט די רחב של רגשות ותחושות ומלבד השפעות ערביות יש גם לא מעט השפעות ספרדיות ועולמיות.
הבאתי את האלבום הזה לציין עוד חוזק של צמד ה- PSFים וגם הוא קשור לא מעט לטוויטר, והוא קשור בשחזור גיטרה וכלי מיתר בפריטה, ובמיוחד כשהם מוקלטים מקרוב.
באותו טרק שישי האהוב עלי במיוחד מאסי רק שרה ולא פורטת על הגיטרה, אך זו מוקלטת קרוב ומלא וה- PSFים מצליחים להוציא סאונד מאוד מלא מצד אחד, עם ירידה יפה מאוד לפריטות בתחום הנמוך אך למרות הגודל לא מפספסים שום דבר בתחום הגבוה. יש הרגשה של צלילות ופירוט ובשום אופן לא אנליטיות.
יפה שרזוננסים של המיתרים נשמעים גם כשמאסי שרה, וגם קולה מוקלט קרוב וגדול (כך שזה לא קל במיוחד), ומשוחזר באופן טבעי לגמרי למעט טיפת הילה טרבלית סביב קולה שאיני בטוח כמה ממנה קיימת בהקלטה וכמה תוספת של ה- PSFים. למען הסר ספק אותה הילה לא ממש מפריעה להנות מקולה המשכר של מאסי.
Thomas Quasthoff – Tell It Like It Isבעקבות
הסקירה של אביעד ניסיתי להשיג את אלבום הג'אז אך דווקא האחרון – Tell it like it is נפל לחיקי.
כפי שאביעד ציין, פה ממש לא מדובר בג'אז אלא יותר פופ/soul אולי עם קצת ניחוח ג'אזי.
אלבום נחמד, לא הייתי מגדיר אותו כ- Must אך כפי שבובו ציין באותו שירשור, זה לא שיש לנו יותר מידי אלטרנטיבות כיום בתחום. למרות שאביעד לא אהב את זה כל כך, כמו שזיהיתי בסאמפלים, מר. תומאס כן נשמע קצת "מנוזל" או מאנפף בעיקר בעיצורי ה- "M" הגבוהים, משהו שמעולם לא תפסתי את סינטרה או הרטמן עושים (את אלינג וחברו פיזארלי בהחלט), אבל חפיף, נחליק את זה.
בטרק הראשון I Can’t Stand The Rain ניתן לשמוע את הדיוק והניקיון בהם משחזרים ה- PSF את פריטות הבאס של דיטר. מעבר לנפח נאה בתחום הנמוך נחמד לשמוע את הדיוק בתחום הגבוה יותר של פריטות המיתרים.
ב- Hammond כלי שאני בדר"כ לא ממש מחבב, עושים באלבום הזה שימוש מצויין ודרך ה- PSF אני אוהב אותו במיוחד. קצת פחות "מרוח" מאשר דרך ה- WLM שלי.
קולו של תומאס נקי, שלם והרמוני מקצה לקצה, כאמור כדי לקבל את האפקט הזה הייתי צריך להציב את ה- PSFים קרוב יותר האחד לשני משאני רגיל. זה נתן גודל צליל וטונאליות עדיפה על חשבון גודל במה אך לא הייתי אומר שזה ממש מפריע באלבום הזה.
Pink Martini – Splendor In The Grassלאותן תכונות של ה- PSFים שיכולות להיות מקסימות כפי שראינו באלבום הראשון יש גם צד אחר שחובה עלי לציין.
לשם כך בחרתי את Splendor In The Grass של פינק מרטיני, שכבר השתתף באחת הסקירות, אך ניתן לו במה נוספת.
האלבום המשופע בהשפעות לטיניות ואחרות מעביר אותנו מסע בזמן ומקום כפי שההרכב המוצלח הזה יודע לעשות תמיד באלבומיו.
הצד החלש יותר של שיחזורו דרך ה- PSFים היה בקולה של הסולנית צ'ינה שבדר"כ לא מוקלטת קרוב כל כך כפי שה- PSFים אוהבים. אותה הילה שציינתי באלבומה של מאסי קצת יותר דומיננטית כאן, וזה גורם לקולה להיות קצת יותר מידי אוורירי ומלאכותי לטעמי. כאן ציוד יותר סגור בתחום הגבוה היה יותר מתאים.
אך אוכל למצוא מספיק סופרלטיבים שיחפו על התכונה הזו ויאפשרו האזנה מהנה לאלבום הנהדר הזה.
דוגמאות הן החצוצרה המפתיעה ב- Ohayoo Ohio, הבאס המלא והקשיח כמעט בכל הטרקים, הפסנתר הנכון בעל הצליל ההתקפי, שכאשר מנגן סולו ניתן לשמוע לא רק את צליליו אלא גם את השפעות חלל ההקלטה והתהודה העצמית.
מוצלחים במיוחד הם כלי ההקשה המגוונים, הצורה שהם חודרים לחלל הסאונד שהסטאפ מייצר במיידיות וטבעיות מבלי לאבד את האופי הטונאלי והטקסטורלי של החומר ממנו הם עשויים.
ואם דיברנו על חלל הסאונד, כלומר הבמה, למרות שכאמור הייתי צריך להציב את זוג ה- PSFים קרוב יחסית לנורמאלי אצלי, ובעקבות כך לקבל במה קצת פחות רחבה ועמוקה, הם מצליחים לסדר את מגוון הכלים בצורה מפתיעה בתוך המרחב הזה מבלי שתרגיש שהוא דחוס מידי.
Julie London – London By Nightבואו נראה מי מקדיש מספיק תשומת לב ויכול לנחש איפה אוכל לעשות שימוש בתכונות התחום הגבוה של ה- PSFים.
נכון, בפטיפון עליו התלוננתי שקצת סגור מידי אצלי בלי קשר לכיוון שכמובן גם משפיע.
חוץ מזה אייל 2991 היה מבסוט משילוב פטיפון בסקירות, מה איכפת לי לשתף פעולה.
הפטיפון הנוכחי גרם לי להבין שיש המון אלבומים שעכשיו אוכל לשים את ידי עליהם, וזה יהיה הרבה יותר פשוט וזול מלאתר כל מיני reissues יפניים ל- CD. אחרי ששמעתי כמה כאלו , כולל של ג'ולי חביבתי התחלתי להזמין כאלו חופשי מאיביי (כולל משומשים כמו אלו שציינתי לא מזמן בשירשור הנוסטלגיה).
אך נחזור לעניינינו, באלבום הספציפי יש לא מעט ביצועים שמעולם לא שמעתי משום שלא מופיעים באלבומי האוספים שבבעלותי, וכאן אתה מקבל אלבום שלם, עם עטיפה מגניבה ובמחיר נמוך מה- CDים הזולים בחנות הדיסקים השכונתית.
כצפוי ה- PSFים שחררו את הטונאליות בתחום הגבוה שהיתה חסרה לי. יותר ניואנסים ויותר אוירה.
זה אולי בא על חשבון קצת גוף בקולה של לונדון שמשוחזר יותר מלא דרך ה- WLM, אך בשום אופן לא על חשבון הבאס, שבין אם בפריטת הקונטרהבאס או הקשת נשמעים מלאים וגדולים.
אני שמח לדווח שהפתיחות הטונאלית לא עמדה לרועץ לכלים שנוהגים לעלות גבוה כמו הכינורות. אלו נשמעו דווקא חלקים והרמוניים עם שאר הכלים.
סיכום
מצאתי את צמד ה- PSFים כרמקולים בעלי אופי פתוח המסרבים לוותר על שום ניואנס בגיזרת התחום הגבוה, אך עושים זאת עם סאונד צלול וחלק ללא גרייניות ולא גורמים לעייפות או תחושה של אובר אנליטיות. באספקט הזה אהבתי במיוחד את שיחזור הפסנתר וכלי הנשיפה שבלטו לטובה בכל אלבום בהם השתתפו עם שפע של אוברטונים, סממני אוירה ותחושת ריאליזם.
הבאס, למרות הנתונים הפסימיים, דווקא היה נוכח ועמוק דיו גם בחדר הקשה שלי, והלך יותר לכיוון מדויק וארטיקולטי מאשר נפוח ורפה.
טביעת רגל צנועה יחסית, עיצוב סולידי אך יוקרתי משהו והשם "הנחשב" מוסיפים לחבילה.
שמתי לב שהרבה משתמשים, במיוחד בתחילת הדרך, מתרשמים מאוד מצליל פתוח וחושפני ואני סבור שהם מאוד יאהבו את הרמקול הזה. אולם יש לשים לב שהוא יוציא כל ניואנס משרשרת האלקטרוניקה שלפניו אז יש לקחת זאת בחשבון.
פרופיל אחר יעדיף מיד יותר גדול ופרנטציה יותר רומנטית, ולמרות שלא ממש ניסיתי והנתונים הטכניים לא ממש אופטימיים בגיזרה הזאת, אני סבור שניתן להזיז את הצמד גם בעזרת מגברי שפופרות לא חזקים במיוחד, אך זה דורש בדיקה לפני שידוך סופי (בעצם כמו כל דבר).
הצמד הזה הינו בין הרמקולים הרצפתיים הזולים שסקרנו כאן, למעשה לא אתפלא אם הם הזולים ביותר, ויחסית למחיר הם מספקים תוצאה מפתיעה.
בהשוואה ל- WLM היקרים מהם, הם הצליחו אף להוביל ברמת הצלילות והפתיחות אך על חשבון גוף בתחום האמצע ובאס גדול ועמוק בהרבה (אם כי רפה יותר) לטובת ה- WLM.
השוואה יותר קרובה תהיה ל- APS-5 של אודיו ספייס גם ברמת המחיר. למעשה כשקראתי את הסקירה שוב, גיליתי שרוב מה שכתבתי שם נכון גם ל- PSFים, אולם כאן תכונות הקיצון יותר מעודנות ולמעשה גם השיחזור הסוני מאופיין ביתר עדינות על חשבון גודל באס.
העיצוב לעומת זאת הולך לשני כיוונים שונים מאוד כפי שבטח הבחנתם בתמונות.
בסה"כ נהנתי לבחון את הרמקולים הנאים בעלי המחיר היותר עממי, שלא ממש נכשלו בשום תחום ולמעשה הפגינו יכולת לשחזר מגוון סגנונות מוזיקליים (הרבה מעבר לסשן ההאזנה, כולל רוק יותר קשה ואפילו אלקטרוני דורשני) ביעילות ובחן, אבל תמיד בדרך שלהם.
נתונים טכניים
טווח תדרים: 46 הרץ עד 20K הרץ
עכבה נומינאלית: 4 אוהם
נצילות: 89db
מידות: גובה כ- 106 ס"מ רוחב 21 ס"מ עומק כ- 34 ס"מ
משקל: 20 ק"ג
סטאפ בחינה והשוואה
מקור: MBL 1531, PC based Music Server, Lenco L70, Denon 103R
הגברה: MBL 8011S, MBL 5011
כבילה - חשמל: Siltech Ruby Hill II, MBL, Elrod
כבילה - סיגנל: Siltech Compass Lake, Siltech Prince, Siltech Princess
סטנד: Finite Elemente Pagode Master Reference
רמקול: WLM La-Scala
מחיר: 12,990 כולל מע"מ
יבואן:
ארמה אודיו